אמהות

“כאשר אם יולדת, גופה לא רק מסוגל לספק הזנה לתינוקה, אלא גם נועד להיות ארון התרופות האישי שלו. חלב אם הוא המזון הטוב והטבעי ביותר שאפשר לתת לילד, ומריחתו במשורה על ראשו, עינו או עורו של תינוק תעלים גלד חלב, אקנה, פריחות, יובש, ואפילו דלקות עיניים.”

“איך אמיתי יותר מקריאת ילד? קריאת ארנב עשוי להיות חריף יותר אבל אין לו נשמה”

“אין גן עדן גדול יותר מלב של אם אוהבת. היא דואגת לך כשאתה עדיין ברחמה. היא מטפחת אותך אחרי שנולדת. היא כואבת כשאתה נופל, היא חוגגת כשאתה עושה את צעדיך הראשונים. היא האדם היחיד שבאמת אכפת לו ממך. היא אוהבת אותך כפי שהיא אוהבת את עצמה. לבה הוא גן העדן האמיתי שלך. אני אוהב אותך, אמא.”

“ברוכה אימך, שאתה נושא בה בחמה תשעה חודשים”

“אם לתינוק הייתה היכולת לחשוב לעומק על העולם הזה, הוא היה רוצה לחזור שוב לרחם אמו”

“האם עצם מעשה הלידה הוא שעשה אותך לאם? האם איבדת את התואר הזה כשמסרת את ילדך? אם אנשים היו נמדדים לפי מעשיהם, מצד אחד הייתה לי אישה שבחרה לוותר עליי; מצד אחר הייתה לי אישה שישבה איתי בלילות כשהייתי חולה בילדותי, שבכתה איתי על חברים, שמחאה כפיים בהתלהבות בטקס סיום לימודי המשפטים שלי. אילו מעשים הפכו אותך ליותר אם? שניהם, הבנתי. להיות הורה לא היה רק לשאת ילד. זה היה להעיד על חייו.”

“אם אין לך זרועות להחזיק בהן את ילדך הבוכה מלבד זרועותיך שלך ואין לך רגליים אלא שלך לרוץ במדרגות עוד פעם אחת כדי להביא את שנשכח אני קדה לך אם אין לך רכב לשאת בו את הקטנטן שלך מלבד הגלגלים שאת נוהגת בהם ואין אף אחד אחר לדאוג, “האם התינוק שלי בסדר?” כשאת צריכה להיפרד על מפתן המעון או ביום הראשון הארור ההוא של בית הספר אני קדה לך אם אין לך מיומנות אלא את מיומנותך שלך למלא שוב חשבון בנק שהולך ומתרוקן ואין לך תשובות אלא שלך להשביע את ה"למה", ה"איך" וה"מתי" האינסופיים שילדך שואל ושואל שוב אני קדה לך אם אין לך לשון לומר את האמת להשאיר את אהובך על הדרך בלי תהום ואין לך חוכמה להעביר מלבד החוכמה שרכשת אני קדה לך אם הכיסא השני ריק מול שולחן של סמכות מזלזלת ושיפוטית הממתינה לאביו של ילדך שיגיע ואת מזדקפת במקום שבו את יושבת ומצליחה לחייך ולומר, “אף אחד אחר לא בא—אני כאן.” הו, אני קדה לך אם כואב לך הראש כשאור הזרקורים סוף סוף מאיר על ילדך כי ידייך הן הידיים היחידות שם למחוא כפיים אני קדה לך אם כואב לך הלב כי נתת עד שכל מה שבך אזל והילד שלך מכריז, “זה לא מספיק.” ואת חשה את סדק נשמתך שלך כשאת לוחשת, “אני יודעת, בייבי. אבל זה כל מה שיש לאמא.” הו, כמה אני קדה לך אם הם חייך בעוד את האחות שלהם, המורה הפרטית, המשרתת המפרנסת והאופה המאמנת, המעודדת וחברת הקבוצה… אם את מדממת כשהילד שלך נופל אני קדה, אני קדה, אני קדה אם את גם המענישה וגם המחבקת והדמעות שלך עצמן נבלעות ברעש זרימת ברז האמבטיה כי ילדים לא יכולים לדעת שגם לאמהות כואב הו, אם האמהות שבאמהות, אני קדה לך. —טוני סורנסון”

“תינוקות בוכים בלידה משום שזו הפעם הראשונה שהם חווים היפרדות מאהבה.”

“היא ידעה שהזמן הגיע, מה היה המסתורין? אבל היא נשארה ממוקדת. היא הפנתה גב לכל מה שלא שירת עוד את החוזקות שלה ולא לימד אותה על חולשותיה. היא אמרה לא בלי הסבר והקצתה את האימות רק למקומות חניה. היא הייתה חזקה, עדינה ואותנטית, חיה גם אם זה אומר לעמוד לבד. היא ידעה שהימים הקשים עדיין לא נגמרו, אבל הייתה גאה ששרדה כבר חלק מהגרוע ביותר. היא צחקה באמצע מבוך מחשבות ואספה את הערך שלה מכל החלקים שהחזיקו אותה יחד במשך השנים. היא למדה שאהבה של אם היא ללא תנאי וללא גבולות, טהורה בכל צורה. משפחה היא קשר נדיר. חברות הן כמו נעליים – לא כולם מתאימים, וכשמתאימות זה כמו לזכות בלוטו. היא למדה שכל אהבה שונה וכמה חשוב לשמור על הלב פתוח כדי לחוות אותה שוב.”

“לא מעט מיליוני הורים מקווים בכל לב שילדיהם שלהם ייכנסו לתפקיד הזה בכך שיהפכו מיד להורי האומנה של הוריהם שלהם, אם וכאשר ההורים יגיעו לילדותם השנייה”

“כי מה שסבתי עשתה במעיל היפה שלה (הדבר היפה ביותר שאי־פעם יהיה ברשותה) הוא מה שכל הנשים מאותו הדור (ולפניו) עשו למען משפחותיהן ולמען בעליהן ולמען ילדיהן. הן גזרו את החלקים המשובחים והגאים ביותר של עצמן ונתנו הכול לאחרים. הן פרמו מחדש את מה שהיה שלהן ועיצבו אותו עבור אחרים. הן ויתרו. הן היו האחרונות לאכול בארוחת הערב, והן היו הראשונות לקום בכל בוקר, לחמם את המטבח הקר למען עוד יום שנועד לטפל בכולם חוץ מהן. זה היה הדבר היחיד שהן ידעו לעשות. זה היה הפועל המנחה שלהן והעיקרון המגדיר של חייהן: הן נתנו.”