בקרים

“כמה משוגע זה היה אילו הירח אכן היה מסתובב והארץ הייתה עומדת דום והשמש הייתה דועכת! כמה מגוחך לחלוטין אילו נחשים יכלו ללכת וילדים יכלו לעוף ופנטומימאים אכן דיברו! כמה טיפשי זה היה אילו הלילות היו שזופים והבקרים ירוקים והשמש ציאנית! כמה מגוחך לגמרי אילו סוסים היו מצייצים ועכבישים היו שרים וגברות היו מגהקות! כמה מזעזע זה היה אילו הדרקונים שלטו והאבירים היו מטומטמים אבל הדגים היו מלומדים! כמה אבסורדי לחלוטין אילו הגשם היה יבש ופתיתי השלג חמים וגברים אמיתיים היו בוכים! אני אוהבת פשוט לדמיין את כל הנמוכים כגבוהים, ואת המלוח, המתוק, ואת השמאלים שלנו כימנים. אולי זה מדהים ומטורף לגמרי, אבל הכול הגיוני בספר סיפורים!”

“בוקר חדש, רגע חדש של ניסים”

“היה זה בוקר ככל הבוקרים, ובעל אותו יופי ייחודי שיש בבוקרים.”

“הבוקר עשה משהו שונה: כשאתה מתעורר בבוקר, העיר גם את חלומותיך הנשכחים והנטושים, העיר אותם כמו תרנגול עקשן!”

“זה חוויה נפוצה שבעיה קשה בלילה מתפתרת בבוקר לאחר שוועדת השינה עבדה עליה”

“בזמנים כאלה, שוכח גנסי כמה אוהב את בית הספר וכמה טוב הוא בו, אבל הוא לא יכול לשכוח את זה בבוקרים כאלו – ערפל סתיו עולה מהשדות ומגיח לפני ההרים, החזיר רץ קר ורחב, רונן יורד מהמקום האחורי ומכות על הגג עם שיניו הבהירות, עשבים טעונים ערפל מכסים את כפות רגליו השחורות של רונן, תיק תלוי על חולצתו, אדם הצר-עין מכה כפיים כשהם נפגשים ברחוב, הבנים סביבם צוחקים ומזמינים זה את זה, מכינים מקום לשלושתם כי זה היה דבר כבר זמן רב: גנסי-לינץ'-פריש.”

“בבקרים לפני עלות השחר הייתי מחליק אל שדות התירס ולוקח בהשאלה אבטיח, או מלון, או דלעת, או קצת תירס צעיר, או דברים כאלה. אבא תמיד אמר שלא היה שום נזק בלהשאיל דברים אם התכוונת להחזיר אותם מתישהו; אבל האלמנה אמרה שזה לא היה אלא שם רך לגניבה, ושום אדם הגון לא היה עושה דבר כזה.”

“כשהתערבבו הנוזל החם עם הקרמילים על לשוני, עבר רעד דרך גופי ונתקתי, מוקד לשעשוע הנפלא שמתרחש בי. חן יפה, נפרד, בלי כל רמז לגביו, פלש לחושי. וברגע אחד הפכו כל תלאות החיים ליושנות, אסונותיה חסרי משמעות, קצרות ימיהם מוטעות – הסנסציה החדשה השפיעה עלי כמו האהבה, מלאה אותי בתכולה יקרה; או אפילו לא הייתה בתוכי, אלא אני הייתי בתכולה. ... מאין באה? מה היא אומרת? איך אוכל לתפוס ולהבנה? ... ופתאום התגלתה הזיכרון. הטעם היה של החתיכת מדלן הקטנה, שאותה בימי ראשון בבוקר קומברי (כי אז לא יצאתי לפני התפילה), כשבאתי לברך אותה בחדרה, נותנת לי אמי, טבולה תחילה בגביע התה או החבית שלה. ראיית המדלן לא זימנה דבר בזיכרוני עד שטעמתי אותה. וכל זה”

“תעור ומתחושת עצבון פתאומי שלא ידעת ממנו קודם לכן. תנסה למצוא סיבה לו אך לא מצליח. חושב שקפה יוכל לשנות את הרגשה, אז עושה לעצמו כוס קפה חם ומגדיל את המוזיקה. האם מרגיש טוב יותר עכשיו?”

“הצבעים זהרו בבהירות יוצאת דופן בגשם. הקרקע הייתה שחורה עמוקה, ענפי האורן ירוקים זוהרים, והאנשים עטופים בצהוב נראו כרוחות מיוחדות שהורשו לשוטט על פני האדמה רק בבקרים גשומים.”

“הלילה הוא הזמן לחלום והבוקר הוא הזמן לממש אותם!”

“כל בוקר הוא מהפכה נגד החושך!”

“רק אותו יום מפציע שאליו אנו ערים”

“ילד, אתה חייב לאהוב את עצמך. אתה חייב לקום בארבע בבוקר, להכין קפה שחור, ולהביט בציפורים טובעות בחשכת השחר. אתה חייב לשבת ליד האיש בתחנת הרכבת שקורא את הספר האהוב עליך ולהתחיל שיחה. אתה חייב לחזור הביתה אחרי יום רע ולצרוב את העור שלך במקלחת. ואז אתה חייב לשטוף את כל הסדינים שלך עד שיריחו מחומר ניקוי לימוני שקנית בארבעה דולרים במכולת המקומית. אתה חייב להפסיק לקחת כל דבר כל כך אישית. אתה לא הירח המתנשק עם השמיים השחורים. אתה חייב להחמיא לגבות עקומות של מישהו ביריד אמנות ולומר לו שהעיניים שלו מזכירות לך בריכות שחייה ירוקות באמצע יולי. אתה חייב להפסיק לתת לעצמך להתעצבן מדברים שלא יישארו חשובים בעוד שנתיים. תישן עד מאוחר בבוקר של שבת ותעיר את עצמך מוקדם ביום ראשון. אתה חייב להפסיק לדאוג לגבי מה תגיד לה כשהיא תגלה. אתה חייב להפסיק לחשוב יותר מדי למה הוא הפסיק לדאוג לך לפני יותר משישה חודשים. אתה חייב להפסיק לבקש מכולם את הדעות שלהם. לעזאזל. תאהב את עצמך, ילד. אתה חייב לאהוב את עצמך.”

“אחרי שישנו במשך מאה מיליון מאות שנים, פקחנו סוף סוף את עינינו על כוכב לכת מפואר, הנוצץ בצבע, שופע חיים. בתוך עשרות שנים ניאלץ לעצום שוב את עינינו. האין זו דרך אצילית, נאורה, לבלות את זמננו הקצר בשמש, לעמול על הבנת היקום וכיצד באנו להתעורר בו? כך אני משיב כששואלים אותי — כפי שקורה לי, להפתעתי, לעיתים קרובות — מדוע אני טורח לקום בבקרים.”

“הייתה רק חיוכית שמשית, ומה שהיא עולה לתת לא הייתה הרבה, אך כמו אור הבוקר פיזרה את הלילה והפכה את היום לחיי שווה.”

“אני נראה שיש לי צורך זה להיות חלק מכנסייה כלשהי. אני מתחיל לדאוג בשעות הבוקר של יום ראשון.”

“כמה פעמים ישנים אדם מלאי דאגה וצער, לא יודע מה גורם לעצבותו, ובעת הבוקר מתגלה לו כיוון חדש וברור, אולי תוצאה של החשיבה השחורה. ויש בוקרים שבהם שמחה עולה כדבש בדם, והבטן והחזה מתוחים ומטעינים שמחה חשמלית, ואין דברים במחשבות שיכולים להצדיק זאת או לגרום לה.”

“להישען על אלוהים צריך להתחיל מחדש בכל יום כאילו עדיין לא נעשה דבר”

“אם היה אפשר למצוא את נוכחותו של האל כך בקלות, הוא חשב שגדות הים היו מלאות בבוקר, עם אנשים שמגיעים למסעם האישי, ולא עם אנשים שמריצים או משוטטים עם כלביהם או מדגים בגלים.”