מוסריות

“האמונה שלי היא שמוסרית, אלוהים והשטן נמצאים בערך באותו מקום. לפי ההבנה הרווחת של מקור השטן, קדושה חייבת להיות בדם שלו – אבל מתכון מושחת. ההבדל המרכזי הוא שאלוהים מוכן להציע חסד על חטאינו; הוא מתענג על החסד. אלוהים הוא העונשן הקדוש והצודק היחיד של החטא, כן, אבל זה חלק מהסיבה שהענישה לשם הענישה עצמה איננה משהו שהוא אוהב. בעוד שהשטן, כמתלונן, וכפי שנכתב, מחפש בעצם רשות מאלוהים כדי לעונש; הוא, כחוקן מנוסה, מתענג על מציאת עוולות ויפר את המוסר שלו רק כדי לחשוף אי‑מוסר. לכן גם הנשמה האנטי‑דתית וגם הנשמה הדתית האלימה, במודע או בתת‑מודע, ובצער, משבחות את השטן – האוהב הלא‑חוקי של ענישה של אי‑חוקיות, וגם התאורטיקן הגדול ביותר שלנו. הוא אוהב רשע, אבל רק כי הוא אוהב לעונש רשע.”

“ככל שתשקיע יותר זמן בלימוד דת, כך גדל הסיכוי שלא תאמין באלים”

“אתאיסט הוא מישהו שהתאכזב בחיפושו אחר אלוהים. הוא אדם שנזקק מאוד לאלוהים אך לא הצליח למצוא אותו. אתאיזם הוא זעקת ייאוש”

“אל תאמרי מילים רק כדי להוכיח לעצמך ולאחרים שאת יודעת ואוהבת את אלוהים; כי הוא כבר שם את נשימתו ואת אורו בתוכך. במקום זאת, שימי אמת בכל מילה ומעשה שלך, ותמיד תני למצפונך להוביל ולהדריך אותך.”

“מוסריות בלי טוב לב וחמלה היא מסוכנת מאוד”

“יש אנשים שהם נוקשים ובלתי אנושיים כמו הדוגמות שהם מאמינים בהן”

“הטיעון שלי נגד אלוהים היה שהיקום נראה כה אכזרי ולא צודק. אבל איך קיבלתי את הרעיון הזה של צודק ולא צודק? אדם אינו קורא לקו עקום אלא אם כן יש לו איזו תפיסה של קו ישר. עם מה השוויתי את היקום הזה כשקראתי לו לא צודק?”

“אומרים לנו שוב ושוב שהדת, יהיו פגמיה אשר יהיו, לפחות מטמיעה מוסריות. מכל עבר יש ראיות חותכות לכך שההפך הוא הנכון, ושאמונה גורמת לאנשים להיות מרושעים יותר, אנוכיים יותר, ואולי מעל לכל, טיפשים יותר.”

“אפשר לראות את אותה אי־מוסריות או אמורליות בתפיסה הנוצרית של אשמה ועונש. יש רק שני טקסטים, שניהם קיצוניים וסותרים זה את זה. הציווי של הברית הישנה הוא לגבות עין תחת עין ושן תחת שן (הוא מופיע בקטע של פירוט מטורף לחלוטין על הכללים המדויקים המסדירים נגיחת שוורים הדדית; כדאי לחפש אותו בהקשרו (שמות כ״א)). השני הוא מן הבשורות ואומר שרק מי שאין בו חטא צריך להשליך את האבן הראשונה. הראשון הוא בסיס מוסרי לעונש מוות ולברבריות אחרות; השני הוא כה רלטיביסטי ובלתי שיפוטי עד שלא היה מאפשר את העמדתו לדין של צ׳רלס מנסון. מעט מושגי הצדק שלנו נאלצו להתפתח חרף קודים אבסורדיים אלה של נקמנות-על וחמלה-על.”

“בלי קשר לאמונה שבחרת, בסוף מסע חייך, ליבך יימדד בשתי דרכים. ראשית, משקלה של מצפונך חייב לעלות בהרבה על משקלה של נוצה. שנית, כל טומאה שבליבך חייבת לשקול לא יותר מנוצה אחת.”

“עלה בדעתו כי ניסיונותיו הכמעט בלתי מורגשים להיאבק במה שנחשב טוב בעיני האנשים הניצבים במעמד הרם ביותר, אותם דחפים כמעט בלתי נראים שהוא דיכא מיד, ייתכן שהיו הדבר האמיתי, וכל השאר שקרי.”

“אחרי שמאבדים את האמונה, גם אתאיסט מרגיש חלל עצום בנשמה שחייב להתמלא; ואין שום דבר שאפשר אפילו לדמיין שיכול למלא אותו. זה נועד מלכתחילה להתמלא בנשגב, בכוח הבלתי ידוע והבלתי ניתן לידיעה. זאת הקללה או הברכה של האנושות.”

“ובכל זאת, אפשר להיות כנה אך טועה למדי”

“זה צריך להיות עבירה להיות מייסר ולא מצחיק בנסיבות שבהן הקהל שלך כמעט מחויב מוסרית להתלהב.”

“הכנות והמוסר הם הדרך הראשית אל האל, וכל השאר הם דרכי צד.”

“אומר לכם שאין אצל האדם ענין עורר יותר מדאגה מאשר למצוא מישהו אליו יוכל להעביר במהירות ככל האפשר את מתנת החופש שבה נולד העצוב הזה. אך רק הוא שיכול לקחת על עצמו את חופשם של בני האדם הוא שמשכך את מצפונם. עם הלחם נתנו לכם דגל בלתי מעורער: תתנו לאדם לחם והוא יתכרע בפניכם, כי אין דבר בלתי מעורער יותר מלחם. אך אם במקביל מישהו אחר לוקח על עצמו את מצפונו – אה, אז הוא אף יזרק את לחמכם ויתעב אחריו את מי שסדק את מצפונו. בזה אתם צודקים. כי סוד היות האדם אינו רק בחיים, אלא באשר הוא חי לו. ללא רעיון יציב באשר הוא חי לו, לא יסכים האדם לחיות, ויתאבד מוקדם יותר מאשר להישאר על הארץ, גם אם יש סביבו לחם. כך זה, אך מה יצא מכך? במקום לקחת על עצמם את חופשם של בני האדם, גדלתם אותו עוד יותר עבור”

“לב בלתי נשכח הוא הדרך הקלה ביותר אל האלמוות”

“תחילה חיה כדי להיות ״כנה״, ואז ״מוסריות״ תבוא בעקבותיה.”

“ההכרה בהרגלים ובתוכניות האכזריים והרעילים עד מאוד של הרוע תמיד מטביעה תשוקה עזה יותר וגעגוע לאל קרוב יותר. בני אדם, מתוך גאווה, עשויים לטעון לסמכויותיהם שלהם על מה שמגדיר טוב ורע; הם עשויים להכריז על עצמם כבעלי ידע חד במוסר סובייקטיבי דרך דת או מדע. אבל זה רק אם הם מכירים בפעולת הרוע כענן גשם קטן, מגוחך וקטנוני בשמים, שרק רוצה להרטיב את מצב רוחו של האדם. להפך, אדם יכול להיות מואר ללא ספק בכוחם, בשלומם ובידיעתם של האלים, של אלוהיו, אך כאשר או אם השדים מתעייפים מניסיונותיהם הכושלים לענות אותו, הם מתחילים לענות את יקיריו, או, אם לא את יקיריו, כל מי שעשוי לנסות לאחוז בפילוסופיות שלו. לא משנה עד כמה אלוהי הוא עשוי להיות, אלוהים הוא, בסופו של דבר, תקוותו היחידה וחסדו היחיד מול הלחצים הנבנים סביבו - נותר הדבר בידי סמכות עליונה יותר ובידי שלום מוצק יותר ואהבה רחבה יותר להאפיל לא רק על רעותיו של האדם עצמו אלא על כל הרעות, כדי שהטוב יוכל בסופו של דבר להיות בעל משמעות. אילו כל בני האדם היו אלים, כל ישות הייתה שוכנת בתא כלא נפרד, חסרת תקווה, לפני שהייתה מתמוטטת לבסוף אל תוך האין.”

“...אנחנו יודעים שיש אפשרות שלישית. אלטרנטיבה שלא להיות טהור לחלוטין או לשקוע בתכלית ובבוץ. זו האופציה שהמבוגרים בעולם בוחרים. אתם מאזנים את ההליכה שלכם בביצה נגד מה שהיא מביאה לכם. בוחרים את הפחות מרע ומנסים לשמור על כוונות טובות בקדמת הבמה. ואני מניח שאתם שופטים את ההצלחה לפי כמה טוב אתם ישנים בלילה… ומה החלומות שלכם.”