“ההכרה בהרגלים ובתוכניות האכזריים והרעילים עד מאוד של הרוע תמיד מטביעה תשוקה עזה יותר וגעגוע לאל קרוב יותר. בני אדם, מתוך גאווה, עשויים לטעון לסמכויותיהם שלהם על מה שמגדיר טוב ורע; הם עשויים להכריז על עצמם כבעלי ידע חד במוסר סובייקטיבי דרך דת או מדע. אבל זה רק אם הם מכירים בפעולת הרוע כענן גשם קטן, מגוחך וקטנוני בשמים, שרק רוצה להרטיב את מצב רוחו של האדם. להפך, אדם יכול להיות מואר ללא ספק בכוחם, בשלומם ובידיעתם של האלים, של אלוהיו, אך כאשר או אם השדים מתעייפים מניסיונותיהם הכושלים לענות אותו, הם מתחילים לענות את יקיריו, או, אם לא את יקיריו, כל מי שעשוי לנסות לאחוז בפילוסופיות שלו. לא משנה עד כמה אלוהי הוא עשוי להיות, אלוהים הוא, בסופו של דבר, תקוותו היחידה וחסדו היחיד מול הלחצים הנבנים סביבו - נותר הדבר בידי סמכות עליונה יותר ובידי שלום מוצק יותר ואהבה רחבה יותר להאפיל לא רק על רעותיו של האדם עצמו אלא על כל הרעות, כדי שהטוב יוכל בסופו של דבר להיות בעל משמעות. אילו כל בני האדם היו אלים, כל ישות הייתה שוכנת בתא כלא נפרד, חסרת תקווה, לפני שהייתה מתמוטטת לבסוף אל תוך האין.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←