זיכרון

“אולי כך זה – החיים זורמים חלקים מעל הזיכרון וההיסטוריה, העבר חוזר או לא, לפי הגאות והשפל. ההיסטוריה היא אוסף של מוצאים מאושרים שמגיעים דרך הזמן. חפצים, רעיונות, אישיותות, מתקרבים אלינו, ואז נעלמים. חלקים אנו משאירים אותם, אחרים אנו מתעלמים מהם, והאופן שבו התבנית משתנה, כך משתנה גם המשמעות. לא ניתן לסמוך על העובדות. הזמן, שמחזיר הכל, משנה הכל.”

“מנקודה זו ואילך, אנו ניפרד מן היסוד האיתן של העובדה ונצא יחד למסע דרך ביצותיה העכורות של הזיכרון אל סבכי ההשערות הפרועות ביותר.”

“התייעץ בזיכרונך כדי לדעת מה חשוב ביותר בחייך.”

“קול," אמרתי, "אתה חושב שאני ראויה לאהבה?" "כמו 'נעימה וצחוק'?" "כמו 'שאפשר לאהוב אותי'," אמרתי. הבטו של קול לא נטתה. לרגע אחד, נטתה לי הרעיון שאני רואה בדיוק מה נראה בו כשהיה צעיר, ומה יראה בו כשיגדל. זה היה חדור, מבט סודי לעתידו. "אולי," אמר. "אבל אתה לא מאפשר לאף אחד לנסות." סגרתי את עיניי ונבלעתי. "לא אני יודעת להבדיל בין 'לא להילחם' לבין 'להיכנע'," אמרתי. למרות שעיניי סגורות בחוזקה, זרם דמעות אחת חמה מעין שמאלי. כעסתי על כך שהיא ברחה. כעסתי. מתחתי, נטה המיטה כשקול התקרב. הרגשתי אותו נוטה מעלי. נשימתו, חמה וממוסגרת, פגעה בפני. נשימה אחת. שניים. שלושה. לא ידעתי מה אני רוצה. אז שמעתי אותו מפסיק”

“בגבול תזכור אותי תמיד, בגבול תזכור אותי אחרון, שם מתאחדים סנון וצחנה, לזמן קצר, ואז מתפצל הזמן. כעלים על עצי אוקטובר, שצובעים את העולם, אך רק רגע, ואז עוזבים. בגבול, שם החיים מפסיקים להיות חדים, ושם המחשבות יהפכו לאחד, פעם אחת. בגבול השמש נופלת, הטבעת נופלת, וחושי טיפות הגשם עולים כלפי השמים האפורים.”

“אבל מכיוון שהעובדות שאז הייתי זוכר בהכרח היו נבעות רק מאמץ של רצון, בזיכרון המוחי שלי, ומכיוון שהתמונות שזיכרון זה מציג בפנינו מהעבר לא שומרות על דבר מהעבר עצמו, לא הייתי מעולם רצוי לחשוב על שאריות אלה של קומבריי.”

“האריגים הקסומים של הזיכרון, הנמתחים מכל שדה קרב ומקבר גיבור בכל לב ובכל אבן בית בכל רחבי הארץ הזאת, יגדילו עוד את שירת האיחוד, כאשר יגעו בהם שוב, כפי שיתגעו בו בהכרח, על ידי מלאכי הטבע שלנו.”

“אך קיימת עמדה אחרת אפשרית כלפי מסמכי העבר, ועד כה לא הצלחתי להבין מדוע לא אומצה עמדה זו הרבה יותר. להביא אותה בצורה הקצרה ביותר ביותר: הצעתי היא זאת: שאנחנו לא נקרא את ההיסטוריונים, אלא את ההיסטוריה עצמה. נקרא את הטקסטים המקוריים של התקופות. נדחוק, למשך שנה, חודש או שבועיים, לקרוא כל דבר על אוליבר קרומוול מלבד מה שנכתב בזמנו. יש שם מספיק חומר; לפי זכרוני (שזהו כל מה שאני יכול לסמוך עליו במקום בו אני כותב) אוכל להזכיר מיד מספר רב של מאמצים ארוכים ומוכרים של הספרות האנגלית שמכסים את התקופה. ספרו של קלארנדון על ההיסטוריה, יומנה של אוונליין, חייו של קולונל האצ'ינסון. בעיקר, נקרא את כל מכתביו ודבריו של קרומוול עצמו, כפי שפרסם אותם קרלייל. אך לפני שיקראו אותם, נדביק בקפידה על כל משפט שנכת”

“הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מלמדת כי המוח האנושי ללא עזרה נוטה לרבים מטעויות ושגיאות תפיסה עקב התלות שלו בזיכרון האנקדוטות החזותיות יותר מאשר סטטיסטיקה מערכתית.”

“לפעמים יש לי רעיון טוב, משהו שהייתי רוצה שאזכור, ובמקום לרשום אותו, אני מפקיד אותו בזיכרוני רק כדי שייעלם כשאזדקק לו. כתבו את הרעיונות שלכם כפי שהם עולים, אם תחכו זה יהיה מאוחר מדי ואולי לא תשיבו אותו. הוא עלול להיהרס בעודו נזרע אנה ואנה בנהר מחשבותינו הדוהר ללא הרף”

“תאמין לי, אין דבר כזה סבל גדול, חרטה גדולה, זיכרון גדול....הכול נשכח, אפילו אהבה גדולה. זה מה שעצוב בחיים, וגם מה שמופלא בהם. יש רק דרך להסתכל על הדברים, דרך שמגיעה אליך מדי פעם. לכן טוב שבכל זאת הייתה אהבה בחייך, שהייתה לך תשוקה אומללה - היא נותנת לך אליבי לייאושים המעורפלים שכולנו סובלים מהם.”

“שני הדברים שהיו ברורים ביותר במוחי היו, כי ריחוק ירד על חיי בלנדרסטון הישנים — שנדמו כשרויים בערפול של מרחק שאין לשערו; וכי מסך נפל לעד על חיי אצל מרדסטון וגרינבי. איש לא הרים את המסך הזה מאז. הרמתי אותו לרגע, אפילו בסיפור זה, ביד מסויגת, והנחתיו בשמחה. הזיכרון של אותם חיים טעון עבורי בכאב כה רב, בסבל נפשי כה רב ובחוסר תקווה כה רב, שמעולם לא היה בי האומץ אפילו לבדוק כמה זמן נגזר עליי לחיות אותם. אם נמשכו שנה, או יותר, או פחות, אינני יודע. אני יודע רק שהיו, ושחדלו להיות; ושכתבתי, ושם אני משאיר זאת.”

“פייפר: נראה שיש לנו חור. פרסי: כן, יש לנו חור לעזאזל! (צוחק) פייפר: מה! פרסי: בדיחה פנימית. (עדיין צוחק) פייפר: מה שתגיד.”

“זיכרונות טובים מזמינים את השמיים”

“עלינו להוקיר את זיכרונותינו ממש כשם שאנו מוקירים את חלומותינו, משום שללא חלומות וזיכרון חיי האדם היו עצובים, אכזריים וחסרי משמעות.”

“דמיון והיזכרות בזיכרונות אהובים של העבר קשורים זה בזה בקשר הדוק. איננו מעלים זיכרונות מילה במילה. ככל שהפרספקטיבה שלנו לגבי מקומנו בעולם משתנה, אנו עוברים דרך זיכרונותינו ומתקנים את זיכרונותינו. לאנשים יש היכולת לערוך את זיכרונותיהם באמצעות הדחקת אפיזודות בלתי נסבלות והבלטת אירועים המעוררים זיכרונות חמים. האופן שבו אנו תופסים ומבינים את עצמנו בעבר, בהווה ובעתיד מעצב את תחושת העצמי המתפתחת שלנו. יכולתו של המין האנושי להדחיק אירועים לא נעימים ויכולתו של המין האנושי לשמש כעורכים היחידים של התודעה המתהווה שלנו לגבי העולם שאנו חיים בו, היא שבסופו של דבר אחראית להפעלת תחושת הזהות המשתנה שלנו.”

“כל עוד יש אהבה וזיכרון, אין אובדן אמיתי.”

“הבינה היא האישה, הדמיון הוא המאהבת, הזיכרון הוא המשרת.”

“זה אינו מכאיב, לחש קול חלוש, היא תיקח את חייך ואת כל מה שאתה וכל מה שאכפת לך ממנו, והיא תשאיר אותך בלי כלום מלבד ערפל ואובך. היא תיקח את שמחתך. ויום אחד תתעורר ולבך ונשמתך כבר לא יהיו. קליפה תהיה, הבל תהיה, ודבר לא יותר מחלום עם היקיצה, או זיכרון של משהו שנשכח.”

“טרו "הפסיד את המשחק", כפי שניסח זאת. אבל מה הוא, רייה, הרוויח? לא יותר מן החוויה של מי שידע את הדבר ויזכור אותו, של מי שידע ידידות ויזכור אותה, של מי שיודע חיבה ונגזר עליו שיום אחד יזכור אותה. כך שכל מה שאדם יכול היה להרוויח בעימות בין הדבר לבין החיים היה ידע וזיכרונות. אבל טרו, אולי, היה מכנה זאת ניצחון במשחק.”