זיכרון

“היא לא הייתה שמחה, אבל גם לא הייתה עצובה. לא הייתה לה כלום. אבל אני לא מאמין שאיש יכול להיות לא-איש. חייב להיות משהו בתוכה, גם אם רק כדי למנוע מהעור להתמוטט. העין הריקה, היד הבלתי-נעימה, השפה הארוגה כמו עוגה עם תוספת פלסטיק, חייבו להיות זיכרון או חלום.”

“יש שחיים למען שמחתם והנאתם שלהם. יש שחיים כדי להקל את משאותיהם של אחרים. ואז ישנם אלה שנדמה כי הם קיימים למען הכאב בלבד, כדי שבסופו של דבר האש הזועמת שתישלח לכלות את מדכאיהם תהיה מוצדקת. לזכרה האוהב של מיס אנאבל פנצ'ר”

“יצירת אמנות דורשת מידה של כוונה מודעת. כל יצירות האמנות דורשות אדם מהורהר השואב ממאגר הידע שלו ושוקע במרחבי הזיכרון והדמיון כדי ליצור ביטוי חיצוני, תקשורתי. רק בני אדם יכולים להישען על המתח הדיאלקטי שבין זיכרון לדמיון כדי ליצור עיבודים אמנותיים.”

“הזיכרון מטעה משום שהוא נצבע על ידי אירועי היום”

“הזיכרון הוא לכידות החיים, המחזיקה את כל רגשותיך ושאיפותיך. בלעדיו, לחוויותיך המשמחות כמו גם המייסרות בחיים לא תהיה כל משמעות עבורך כלל.”

“ההיפופוטם של הזיכרון התעורר במים העכורים של התודעה”

“הציפור השחורה הטתה את ראשה לצד אחד, ואז אמרה, בקול כמו אבנים המוטחות זו בזו, אתה איש צללים. אני צל, אמר צל. הציפור קפצה אל אחוריו של העופר, הרימה את ראשה, פרעה את נוצות הכתר והצוואר שלה. היא הייתה עצומה ועיניה היו חרוזים שחורים. היה משהו מאיים בציפור בגודל כזה, כל כך קרוב. הוא אומר שיראה אותך בקיי-רו, קרקרה העורב. צל תהה איזה מעורביו של אודין זה היה: הוגין או מונין, זיכרון או מחשבה. קיי-רו? שאל. במצרים. איך אני אמור להגיע למצרים? עקוב אחרי המיסיסיפי. לך דרומה. מצא את התן. תראה, אמר צל, אני לא רוצה להיראות כאילו אני-- ישו, תראה... הוא עצר. התארגן מחדש. היה לו קר, הוא עמד ביער, דיבר עם ציפור שחורה גדולה שבאותו רגע אכלה בראנץ' מבמבי. בסדר. מה שאני מנסה לומר הוא שאני לא רוצה תעלומות. תעלומות, הסכים הציפור לעזר. מה שאני רוצה הוא הסברים. תן בקיי-רו. זה לא עוזר לי. זו שורה מתוך מותחן ריגול גרוע.”

“פרידות יכולות להיות מרסקות, אבל חזרות הן בוודאי גרועות יותר. בשר מוצק לעולם אינו יכול לעמוד בצל הבהיר שמטילה היעדרותו. הזמן והמרחק מטשטשים את הקצוות; ואז לפתע האהוב הגיע, וזה צהריים עם אורו חסר הרחמים, וכל כתם וכל נקבובית וכל קמט וכל זיפ זוהרים בבהירות.”

“יש סופרים שכותבים כדי לשכוח. יש כאלה ששוכחים לכתוב.”

“לדעת ולא לדעת, להיות מודע לאמת מוחלטת בשעה שמשמיעים שקרים שנבנו בקפידה, להחזיק בו־זמנית בשתי דעות שביטלו זו את זו, לדעת שהן סותרות זו את זו ובכל זאת להאמין בשתיהן, להשתמש בלוגיקה נגד לוגיקה, להתכחש למוסריות בשעה שתובעים אותה לעצמך, להאמין שהדמוקרטיה הייתה בלתי אפשרית ושהמפלגה היא שומרת הדמוקרטיה, לשכוח כל מה שהיה הכרחי לשכוח, ואז לשלוף אותו חזרה אל הזיכרון ברגע שבו היה נחוץ, ואז מיד לשכוח אותו שוב: ומעל לכול, להחיל את אותו תהליך על התהליך עצמו — זו הייתה התחכום האולטימטיבי: לגרום במודע לחוסר־מודעות, ואז, שוב, להיות לא־מודע למעשה ההיפנוזה שזה עתה ביצעת. אפילו ההבנה של המילה "חשיבה כפולה" חייבה שימוש בחשיבה כפולה.”

“אבל הזיכרון נוטה פחות להתפשר”

“אבל תמיד קל מאוד להרכיב סיפורים על עבר שאף אחד כבר לא זוכר, כמו אלה על מסעות לארצות אליהן אף אחד מעולם לא הגיע”

“זכרון דרך לדעת בדרך לכוכבים שירדו לחדרי הבירוקרטים הצפופים, מאירים את תקרתם, את אופקיהם שם כל דבר נפתר בקלות על ידי ערימות הנייר והמתכונים לחיות, ליצור, לנהל, לאכול, לנשום, ללמוד לאהוב, כיצד לעשות אהבה, כיצד לישון, כיצד לחלום, כיצד מגיעים לשמחה תחת הכוכבים המלאכותיים של השמים החדשים שצצו מחדרי הבירוקרטים של המוחות המבקשים והחסרי הכוח, שאינם מסוגלים לאהוב, אף על פי שהם כל חייהם למדו מה הם מלמדים.”

“לא הייתי מוותר על אף דקה מזה, לא בעד כל העולם.”

“כשהשמש זורחת נמוכה ואדומה מעל המים, אני מתבוננת אל הים. המים עדיין גבוהים, חומים, מטושטשים בזיכרון של הסערה, ולכן אם יש משהו מתחת, לא אוכלה לדעת. אבל זה חלק מכך – לא לדעת. ההסגרה לאפשרויות מתחת לפני השטח. לא הים הרג את אבי בסופו של דבר. המים קרים כל כך עד שרגליי מתחילים להתקפא כמעט מיד. אני מפשיטה את זרועיי לצדדים ומסגירה את עיניי. אני שומעת את הצליל של המים פוגשים מים. הקריאות החריפות של הציפורים הימיות והגלמוטים על הסלעים בחוף, השאלות החריפות והחסרות האמון של הגלמוטים מעל ראשי. אני רוחשת את ריח האלגה, הדגים והריח החשוך של הציפורים הבונות בחוף. מלח מכסה את שפתיי, מקפיא את ריסיי. אני מרגישה את הקור דוחק בגופי. החול מתחלף ומסיס מתחת”

“החיים הם פרח בגן האנושות. הם פורחים לזמן קצר ואז לאט לאט הם נעלמים והופכים לזיכרון על בד הזמן האינסופי.”

“כשאני יוצא דרך השער, על הדרך שבה נסעתי לראשונה כשלקחתי את לוטה לרקוד, איך שונה הכל! הכל עבר, הכל! לא נשאר ממנו רמז אחד לעולם שהיה, לא תפיחת לב אחת מהרגשות העבר. אני מרגיש כרוח רפאים שוותה אל שרידי המבצר שריסן בנעוריו, אותו ציפה בהיקסים ובהיקסים, ובעודו מלא תקווה על מיטתו, העביר לבן-ביכורו.”

“הזיכרונות: הם המציאות.”

“זמן הוא עניין מוזר ומחושמל בדמיוננו. היה נראה סביר להניח שזמן שגרתי או זמן חסר אירועים יראה כבלתי-סופי. כך היה צריך להיות, אך כך אינו. זהו הזמן הכבד והחסר אירועים שאינו מחזיק כלל קיום. אבל הזמן שצופף באינטרס, פצוע בטרגדיה, שבור בשמחה – זהו הזמן שמתארך בזיכרון. וזה נכון כאשר מחשבים על כך: חוסר אירועים אינו מצוי עם נקודות תורפה שיעצבו את הזמן. מאין לאין – אין בו זמן כלל.”

“כל מה שאתה צריך כדי לשרוד בעולם הזה הוא זיכרון האהבה”