“את חלק מקיומי, חלק מעצמי. היית בכל שורה שקראתי מעודי מאז באתי הנה לראשונה, אותו נער גס ופשוט שלבו המסכן נפגע אפילו אז על ידך. היית בכל מראה שראיתי מעודי מאז—על הנהר, על מפרשי האניות, על הביצות, בעננים, באור, בחושך, ברוח, ביערות, בים, ברחובות. היית התגלמותה של כל מחשבה חיננית שמוחי הכיר אי פעם. האבנים שמהן בנויים בנייניה החזקים ביותר של לונדון אינן ממשיות יותר, ואינן קשות יותר להזזה בידיך, מאשר נוכחותך והשפעתך היו בשבילי, שם ובכל מקום יהיו. אסטלה, עד שעת חיי האחרונה, לא תוכלי אלא להישאר חלק מאופיי, חלק מן הטוב המועט שבי, חלק מן הרע. אך בפרֵדה זו אני מקשר אותך רק עם הטוב, ואני אשמור לך אמונים לכך תמיד, כי ודאי עשית לי הרבה יותר טוב מרע, יהא הכאב החד שאחוש עתה אשר יהא. הו אלוהים, ברך אותך, אלוהים יסלח לך!”
צ'ארלס דיקנס