“מה כל כך מתגמל בחברות?” שאל בני, מכווץ את שפתו העליונה בהבעה חמוצה. “ליצור חברים לוקח יותר מדי זמן ומאמץ, ולשם מה?” ישבתי על קצה מיטתו, מבינה כיצד זה עשוי להיראות פשוט יותר ללכת בחיים לבד. “לחברות יש תגמולים ייחודיים,” אמרתי לו. “הם יכולים להיות בלתי צפויים. למשל....” לא יכולתי שלא לעצור ולחייך חיוך עקום למראה זיכרון ישן שהיה יקר ללבי. ואז שיתפתי את בני באירוע בלתי נשכח משנות נעוריי. “סיפור אמיתי. כשהייתי בערך בגילך, החלטתי להיבחן להצגה בבית הספר. האודישנים היו אמורים להתחיל אחרי השיעור האחרון של היום, אבל קודם הייתי צריכה לרוץ הביתה כדי לקחת כמה אביזרים למונולוג שתכננתי לבצע באודישנים. טיפשה שכמוני, השארתי אותם בבית באותו בוקר. למזלי, גרתי רק מעבר למרחב ארוך של שדה עשב שהפריד בין בית הספר לשכונה הקרובה ביותר. לרוע מזלי, ירד גשם ולא היה לי מטרייה. “נחושה להשיג את מה שהייתי צריכה, רצתי הביתה, תפסתי את האביזרים שלי, ודהרתי חזרה על פני השדה בעוד חברתי חיכתה תחת ההגנה היבשה של כרכובי העץ של בית הספר. היא צפתה בי רצה בגשם, מסמנת לי ללכת מהר יותר בעוד היא קוראת לי להזדרז או שנאחר. “באותו זמן הגשם כבר ירד בשצף, מה שהיה סיבה נוספת עבורי לנוע מהר. לא רציתי להיראות כמו עכברוש רטוב על הבמה מול עשרות תלמידים אחרים. אל תשאל אותי למה לא לקחתי מטרייה מהבית—גאווה של גיל ההתבגרות או חוסר ריכוז, אני לא בטוחה—אבל הגשם שהתחזק יחד עם הקריאות של חברתי וגם העצבים המודאגים שלי לקראת האודישן להצגה גרמו לי לרוץ מהר מדי בנעליים שלא הייתה בהן שום אחיזה. “כמטר מהשביל, במקום שבו הדשא נשחק מרוב דריכה ולכן הפך לבוצי ממטר הגשם, החלקתי ונפלתי על הישבן. אני, האביזרים שלי והכבוד שלי גלשנו בבוץ ונשכבנו שם, מכוסים בו. הדברים שלי נטפו בוץ. הייתי מכוסה בו. הרגשתי איך לבי צונח, ורציתי לבכות. כנראה הייתי בוכה אילולא הדבר הנפלא שקרה בדיוק אז. חברתי המשוגעת רצה אליי והתיישבה בבוץ לצדי. היא התפתלה בו, והפכה את עצמה לבלגן בדיוק כמוני. אחר כך היא לקחה את ידי הרטובה והרירית בידה, והעמידה אותנו שתינו על הרגליים. נבחן להצגה כשהיינו נראות כמו זוג חזירות שברחו מהדיר, וצחקנו כל הזמן. מעולם לא בכיתי, בזכות חברתי. “אז כן, בני היקר, לחברות יש את התגמולים הייחודיים שלה—תגמולים יקרי ערך.”
ריצ'ל גודריץ'