קיום

“כשילד ממשיך לבקש ממך לספר לו/לה סיפור, מה שהוא באמת רוצה לדעת באופן אינסטינקטיבי הוא מהו ייעודו האמיתי ושליחותו בחיים. למרבה הצער, ידע זה מעולם לא נחקר על ידי הוריו, וזה מסביר מדוע ספרי ילדים הם תעשייה חמה ורווחית מאוד. במקום לספר לילדך כיצד להפוך לאזרח רחום של העולם, או כיצד לחיות קיום בעל משמעות על ידי היותך נכס חיובי לאנושות, החברה מתנה אותך פשוט לקרוא לילדך אגדה.”

“האלימות הגרוויטציונלית של גילוי הראשון נוצרה על ידי התנגשות חורים שחורים בגלקסיה רחוקה 1.3 מיליארד שנות אור, בזמן בו כדור הארץ היה מלא באורגניזמים חד-תאיים פשוטים. בזמן שהגל הגרוויטציונלי התפשט בכל הכיוונים, כדור הארץ, לאחר עוד 800 מיליון שנים, פיתח חיים מורכבים, כולל פרחים, דינוזאורים, יצורים טסים, וכן ענף של חולייתנים בשם יונקים. בין היונקים, ענף תת-זה פיתח קורטקס פרונטלי וחשיבה מורכבת. אנחנו קוראים להם פרימטים. ענף אחד מהם פיתח מוטציה גנטית שהעניקה לו יכולת דיבור, וענף זה – הומו ספיינס – המציא חקלאות, אזרחות, פילוסופיה, אמנות ומדע. הכל בשנים האחרונות אלף. בסופו של דבר, אחד מהמדענים של המאה העשרים המציא את תורת היחסות מתוך ראשו, והצליח לנבא את קיומם של גלי כבידה.”

“אני רוקדת לפי פעימת האדמה, הזיכרונות הם המילים שאני כותבת, הטבע מוביל את נשמתי דרך הקיום הזה שאני קוראת לו חיים.”

“האם אתה באמת מאמין בערכם של חלומותיך? האם אתה באמת חושב שהם שווים את המאמץ המתמשך הנדרש כדי להגשימם? ברגע שתאמין באמת, שום דבר לא יוכל לעצור אותך מלבד עצמך, שכן אמונה כזו היא אותה עוצמה היוצרת ומקיימת את כל הקיום.”

“החיים עצמם אינם אלא חזיון, חלום. שום דבר אינו קיים; הכול הוא חלום. אלוהים—האדם—העולם—השמש, הירח, שממת הכוכבים—חלום, הכול חלום; אין להם קיום. שום דבר אינו קיים מלבד חלל ריק—ואתה!”

“חיים של קושי וסבל אישי הם בלתי נמנעים. אדם חייב לשאת השפלות רבות של הנפש והגוף, ולצפות לכך שאנשים שבטח בהם יבגדו בו יום אחד. אנשים עדים בהכרח למותם של יקיריהם. אנו גם עדים למעשי שחיתות המבוצעים בידי פושעים האורבים בכל חברה ולמעשי שערורייה נוכלים המבוצעים בידי פקידי ממשל האחראים לרווחת הציבור. אדם חייב אף על פי כן להתנגד לייאוש אישי, לעצב, לדכדוך ולמרה שחורה. עליי להגיע להסכמה עם כאב, סבל וייסורים, או להיות מעונה לעד בידי המציאות בעוד אני מבקש ללא הרף להימלט מן הייסורים הבלתי נמנעים של הקיום.”

“הציוויליזציה לא הייתה יכולה להתקיים בלי רטטיה של תשוקה ובלי כוח הנגד המבטל של שלילה ממושמעת. גם הפעימות הסחרחריות של ציוויליזציה חיה לא היו מתקיימות בלי הכימיה העוויתית של איחוד ודחייה. אנו נולדים עם תשוקה להיות בני אלמוות. מקוללים בידיעה שעלינו למות, אנשים חיים את חייהם האורתודוקסיים כשהם מפגינים הפקרות פזיזה באשר לתוצאת חיי האדם, או כשהם נרדפים בעצב עמוק עד ייאוש, הנושף בעקביהם. האופן שבו אנו מיישבים את המורכבות האנושית המובהקת הזאת של ניהול חיינו היומיומיים בעודנו נושאים את תמותתנו הבלתי נמנעת, קובע את אופיינו המהותי. הצירוף של ערכים דומים שאומצו בידי קהילתנו קובע מי אנו כעם.”

“לספר את סיפורנו האישי מהווה מעשה של תודעה המגדיר את הריפוד האתי של מבנהו של אדם. סיפורם של סיפורים אישיים מקדם צמיחה אישית, מעודד עשיית מעשים אלטרואיסטיים, ובכך משפר את יכולתה של עינו ההוגנת של האנושות להביט לאחור וקדימה. כל אדם חייב להכיר את ההיסטוריה המשותפת שלנו של מאבק, אובדן, גאולה, ולהגות במשמעות שמאחורי קיומנו האישי כדי לשרטט עתיד ראוי ומשגשג לדורות הבאים. בהתאם לכך, כל אדם אחראי לשתף את סיפורו בשפת המחשבה המבטאת בצורה הטובה ביותר את זיכרונותיו העליזים. בלי תיעוד של שעשועים, לעולם לא נדע מה היינו, מה אנו כעת, או מה עשויים אנו להיות אם ניאבק בעקביות ובכבוד במטלות בני התמותה.”

“אלה זרעי צבעונים, סמל ארצנו. אבל מעבר לכך, הם מייצגים אמת שעליך ללמוד. הזרעים האלה יהיו תמיד צבעונים, גם אם ברגע זה אינך יכול להבחין בינם לבין פרחים אחרים. הם לעולם לא יהפכו לשושנים או לחמניות, לא משנה עד כמה אולי ירצו בכך. ואם ינסו להכחיש את עצם קיומם, הם יחיו חיים מרים וימותו.”

“הרוחניות היא כוח הקיום.”

“אנו חיים חיים התחומים על ידי תפיסת העצמי. הקיום כרוך במיפוי המגע האישי שלנו עם המציאות ובחקר מהותו של העצמי. המשימה הנעלה מכול היא לחלום חיים ראויים ואז לצאת ולחיות אותם בלי לפחד מן הלא־נודע. נפלא לחיות; עלינו להוקיר את זמננו על ידי אהבת אנשים אחרים והערצת הטבע. אנו מוצאים את עצמנו באמצעות ניסוי וטעייה. אסור לנו לאפשר לכישלון, לכאב, לאכזבה, לשברון לב או לרגשות חמוצים להרתיע אותנו, משום שכל אחד מן המדדים הרגשיים הללו מפרש את עולם החלומות שלנו כשהוא משתלב עם המציאות.”

“אמצעי תקשורת משנים אותך בעצם קיומם. הם עושים זאת ברמות יסודיות משום שהם מאלצים אותך להעדיף חלקים מסוימים במוחך על פני אחרים.”

“השפה כמדע לכאורה. - משמעותה של השפה להתפתחות התרבות נעוצה בכך, שהאנושות הקימה בשפה עולם נפרד לצד העולם האחר, מקום שראתה בו דבר מה יציב כל כך, עד שעליו, בעומדה עליו, יכלה להרים את שאר העולם מציריו ולהיעשות אדונית לו. במידה שהאדם האמין במשך עידנים ארוכים במושגים ובשמות של דברים כבאמתות נצחיות, הוא ניכס לעצמו את אותו גאווה שבאמצעותה התרומם מעל החיה: הוא אכן חשב שבשפה הוא מחזיק בידיעת העולם. יוצר השפה לא היה צנוע דיו כדי להאמין שהוא רק מעניק לדברים כינויים, אלא סבר כי במילים הוא מבטא ידיעה עליונה של הדברים; השפה היא, למעשה, השלב הראשון של העיסוק במדע. גם כאן האמונה כי האמת נתגלתה היא שממנה זרמו מקורות הכוח האדירים ביותר. רק זמן רב לאחר מכן - רק עכשיו - מתחוור לבני האדם כי באמונתם בשפה הפיצו טעות עצומה. למרבה המזל, מאוחר מדי מכדי שניתן יהיה להחזיר לאחור את התפתחות התבונה, התלויה באמונה זו. - גם הלוגיקה תלויה בהנחות יסוד שאין להן כל מקבילה בעולם הממשי, למשל בהנחה שישנם דברים זהים, שאותו דבר עצמו זהה בנקודות זמן שונות: אך מדע זה נוצר מתוך האמונה ההפוכה (שמצבים כאלה אכן מתקיימים בעולם הממשי). כך גם המתמטיקה, שבוודאי לא הייתה נוצרת אילו היה ידוע מלכתחילה שבטבע אין קו ישר בדיוק, אין מעגל ממשי, אין גודל מוחלט.”

“רגע הקיום הוא פלאי”

“זו ברכה מיוחדת להשתייך בין אלה שיכולים ומורשים להקדיש את מיטב מרצם להתבוננות ולחקירה של דברים אובייקטיביים ונצחיים. כמה שמח ומודה אני על שניתנה לי ברכה זו, המעניקה לאדם מידה רבה של עצמאות מן הגורל האישי שלו ומן היחס של בני דורו. ואולם עצמאות זו אין להקהות בנו את המודעות לחובות הקושרות אותנו תדיר אל העבר, ההווה והעתיד של האנושות כולה. מצוקתנו עלי אדמות נראית מוזרה. כל אחד מאיתנו מופיע כאן, שלא מרצונו ושלא בהזמנה, לשהות קצרה, בלי לדעת את הסיבה ואת התכלית. בחיי היומיום שלנו אנו חשים רק שהאדם כאן למען אחרים, למען אלה שאנו אוהבים ולמען יצורים רבים אחרים שגורלם קשור בגורלנו שלנו. לעיתים קרובות מטרידה אותי המחשבה שחיי נשענים במידה כה רבה על עבודתם של בני האדם האחרים, ואני מודע לחובתי הגדולה כלפיהם. אינני מאמין ברצון חופשי. דבריו של שופנהאואר: האדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, אך אינו יכול לרצות את מה שהוא רוצה, מלווים אותי בכל המצבים לאורך חיי ומפייסים אותי עם מעשיהם של אחרים, גם אם הם מכאיבים לי למדי. מודעות זו להעדר הרצון החופשי מונעת ממני לייחס לעצמי ולבני האדם האחרים יתר חשיבות כיחידים הפועלים ומחליטים, ומונעת ממני לאבד את עשתונותיי. מעולם לא חשקתי בעושר ובמותרות ואף בזתי להם במידה רבה. תשוקתי לצדק חברתי הביאה אותי לעיתים קרובות לידי עימות עם אנשים, וכך גם סלידתי מכל חובה ותלות שלא ראיתי בהן הכרח מוחלט. [חלק 2] אני רוחש כבוד רב ליחיד וסלידה שאין להתגבר עליה מאלימות ומקנאות. כל המניעים הללו הפכוני לפציפיסט ולאנטי-מיליטריסט נלהב. אני מתנגד לכל שוביניזם, אפילו כשהוא מתחפש לפטריוטיות גרידא. זכויות יתר המבוססות על מעמד ועל רכוש תמיד נראו לי בלתי צודקות ומזיקות, וכך גם כל פולחן אישיות מופרז. אני חסיד של אידיאל הדמוקרטיה, אף כי אני מכיר היטב את חולשותיה של צורת הממשל הדמוקרטית. שוויון חברתי והגנה כלכלית על היחיד תמיד נראו לי המטרות הקהילתיות החשובות של המדינה. אף שאני טיפוס בודד בחיי היומיום, תודעתי להשתייכות לקהילה הבלתי נראית של אלה השואפים לאמת, ליופי ולצדק מונעת ממני לחוש מבודד. החוויה היפה והעמוקה ביותר שאדם יכול לחוות היא תחושת המסתורין. זהו העיקרון היסודי של הדת, וכן של כל מאמץ רציני באמנות ובמדע. מי שמעולם לא חווה זאת, נדמה לי, אם לא כמת אז לפחות כעיוור. לחוש שמאחורי כל דבר שניתן לחוות יש משהו שמוחותינו אינם יכולים לתפוס, ושיופיו ונשגבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין: זוהי דתיות. במובן זה אני דתי. די לי להשתאות על סודות אלה ולנסות בענווה לתפוס בשכלי רק דימוי קלוש של המבנה הנשגב של כל אשר ישנו.”

“עדויות וטיעונים רבים מצביעים על קיומו של אלוהים, אך האמת הפשוטה היא שלא ניתן להוכיח את אלוהים באמצעות טיעונים אינטלקטואליים בלבד. אילו היה המוח האנושי יכול להוכיח את אלוהים במלואו, הוא לא היה גדול יותר מן המוח שמוכיח אותו!”

“שמחי על הנשימה הקדושה.”

“אני הסך הכולל של כל מה שקדם לי, של כל מה שראיתי נעשה, של כל מה שנעשה-לי. אני כל מי וכל דבר שהיותו-בעולם הושפע הושפע משלי. אני כל דבר שיקרה אחרי שאלך מכאן ושלא היה קורה אילו לא באתי.”

“הם מתפללים. אל מי? אל אלוהים. להתפלל אל אלוהים — מה פירוש המילים הללו? האם יש אינסוף מחוץ לנו? האם האינסוף הזה שם, טבוע, קיים תמיד; בהכרח מהותי, שכן הוא אינסופי; ושכן אילו חסר חומר היה תחום בגבולות; בהכרח תבוני, שכן הוא אינסופי, ושכן אילו חסרה לו תבונה היה מסתיים שם? האם האינסוף הזה מעורר בנו את רעיון המהות, שעה שאנו יכולים לייחס לעצמנו רק את רעיון הקיום? במילים אחרות, האין הוא המוחלט, שאנו איננו אלא היחסי? באותו זמן שיש אינסוף מחוץ לנו, האין גם אינסוף בתוכנו? האין שני האינסופים הללו — איזה ריבוי מדאיג! — מונחים זה על גבי זה? האין האינסוף השני הזה, כביכול, מצוי מתחת לראשון? האין הוא מראהו של הראשון, השתקפותו, הֵד שלו, תהום שהיא קונצנטרית עם תהום אחרת? האם גם האינסוף השני הזה תבוני? האם הוא חושב? האם הוא אוהב? האם הוא רוצה? אם שני האינסופים הללו תבוניים, לכל אחד מהם יש עקרון רצון, ויש "אני" באינסוף העליון כשם שיש "אני" באינסוף התחתון. ה"אני" שלמטה הוא הנשמה; ה"אני" שלמעלה הוא אלוהים. להציב את האינסוף שלמטה במגע, באמצעות המחשבה, עם האינסוף שלמעלה — זה נקרא להתפלל. אל לנו לגרוע דבר מן הרוח האנושית; לדכא הוא רע. עלינו לתקן ולהמיר. כוחות מסוימים באדם מכוונים אל הבלתי נודע; מחשבה, הרהור, תפילה. הבלתי נודע הוא אוקיינוס. מהי המצפון? היא המצפן של הבלתי נודע. מחשבה, הרהור, תפילה — אלה הן קרינות גדולות ומסתוריות. נכבד אותן. לאן הולכות הקרינות המהודרות הללו של הנשמה? אל הצל; כלומר, אל האור.”

“סטיבן הוקינג אומר שלא נשרוד עוד 1,000 שנים בלי להימלט מעבר לכוכב הלכת שלנו. אפשר לפתור את בעיית הקיום הזאת על ידי הגדלת מספר האנשים בעלי המוחות החופשיים! כי בדיוק כמו הציפורים החופשיות, רק המוחות החופשיים יכולים להגיע לאופקים החדשים!”