“הם מתפללים. אל מי? אל אלוהים. להתפלל אל אלוהים — מה פירוש המילים הללו? האם יש אינסוף מחוץ לנו? האם האינסוף הזה שם, טבוע, קיים תמיד; בהכרח מהותי, שכן הוא אינסופי; ושכן אילו חסר חומר היה תחום בגבולות; בהכרח תבוני, שכן הוא אינסופי, ושכן אילו חסרה לו תבונה היה מסתיים שם? האם האינסוף הזה מעורר בנו את רעיון המהות, שעה שאנו יכולים לייחס לעצמנו רק את רעיון הקיום? במילים אחרות, האין הוא המוחלט, שאנו איננו אלא היחסי? באותו זמן שיש אינסוף מחוץ לנו, האין גם אינסוף בתוכנו? האין שני האינסופים הללו — איזה ריבוי מדאיג! — מונחים זה על גבי זה? האין האינסוף השני הזה, כביכול, מצוי מתחת לראשון? האין הוא מראהו של הראשון, השתקפותו, הד שלו, תהום שהיא קונצנטרית עם תהום אחרת? האם גם האינסוף השני הזה תבוני? האם הוא חושב? האם הוא אוהב? האם הוא רוצה? אם שני האינסופים הללו תבוניים, לכל אחד מהם יש עקרון רצון, ויש "אני" באינסוף העליון כשם שיש "אני" באינסוף התחתון. ה"אני" שלמטה הוא הנשמה; ה"אני" שלמעלה הוא אלוהים. להציב את האינסוף שלמטה במגע, באמצעות המחשבה, עם האינסוף שלמעלה — זה נקרא להתפלל. אל לנו לגרוע דבר מן הרוח האנושית; לדכא הוא רע. עלינו לתקן ולהמיר. כוחות מסוימים באדם מכוונים אל הבלתי נודע; מחשבה, הרהור, תפילה. הבלתי נודע הוא אוקיינוס. מהי המצפון? היא המצפן של הבלתי נודע. מחשבה, הרהור, תפילה — אלה הן קרינות גדולות ומסתוריות. נכבד אותן. לאן הולכות הקרינות המהודרות הללו של הנשמה? אל הצל; כלומר, אל האור.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←