קיום

“הנהנו מההרפתקה של היות.”

“רציונליות היא ההכרה בעובדה שהקיום קיים, שאין דבר שיכול לשנות את האמת ושום דבר לא יכול לעקוף את פעולת התפיסה – החשיבה – שהמוח הוא השופט היחיד של ערכים והמדריך היחיד של פעולה; שהשכל הוא מוחלט שאין לו פשרות; שהוויתור על האי-רציונלי מבטל את תודעתנו והופך אותה ממשימה של תפיסה למשימה של זיוף מציאות; שהקיצור לכיוון הידע, שהוא אמונה, הוא רק קיצור דרך שמקצץ את המוח; שהקבלה של המצאה מיסטית היא משאלת השמדת הקיום ובפועל משמידה את תודעתנו.”

“החיים הם הקיום הקדוש הגדול ביותר.”

“שום דבר אינו קיים; הכול הוא חלום. אלוהים—האדם—העולם—השמש, הירח, שממת הכוכבים—חלום, הכול חלום; אין להם קיום. שום דבר אינו קיים מלבד חלל ריק—ואתה!”

“אך זו תופעה כה מוזרה ובעלת סיכויי אקראיים כה נמוכים שמשהו כה שימושי עד כדי התפעלות יוכל להתפתח רק על ידי אקראיות, עד שכמה מחשבים בחרו לראות בה את ההוכחה הסופית והמכריעה לאי-קיום האלוהים. הטיעון נראה כך: "אני מסרב להוכיח שאני קיים", אומר האל, "כי הוכחה משחיתת האמונה, ואם אין אמונה, אני לא דבר". "אבל", אומר האדם, "הדג בבל הוא ראיה ברורה, לא? הוא לא יכול להתפתח על ידי אקראיות. הוא הוכחה לקיומו, ולכן, לפי טיעונך, הוא אינו קיים. QED." "אוי, אוי", אומר האל, "לא חשבתי על זה", ומתאבד בפריחת לוגיקה. "אוי, זה היה קל", אומר האדם, ומשלים עם עוד אחד, ומסיק ששחור הוא לבן, ומתגלה כקורבן של חציית כביש עם זברות.”

“ללא התלהבות מן הקיום, מלוא החיים מתפספס”

“אין דוגמאות, בספרות כבעולם, ואפילו בציור, זה סיכון מקצועי לאמן, מכיוון שדוגמאות באמנות, בתנהגות, בגידול הרוח והמחשבה — אפילו אם נדחות — מגדילות ומפירות את מבטו של האמן על קיומו. הרבה יותר קטלני, לאמן שאין לו דוגמאות, הוא הקללה של הבוז, ההטלת בוז על יצירתו הטובה ביותר של האמן, במיוחד על יצירותיו המקוריות ביותר, העומדות במרחק ניכר מהנורמה, רק מכיוון שיש שם רק חוסר ידע, וטענה שבעצם כמשקיף על האמנות, שיפוטו חופשי מכל מגבלות של דעה קדומה, ושהוא מודע, אפילו, לכל האמנות שמתחשבת באמת כמשמעותית בעולם.”

“חיים של אמונה הם קיום קדוש ומתמשך”

“הוא עשה דברים שגרמו לי לפקפק בחוכמתו, אך מעולם לא בקיומו”

“עיוותים מסוימים הם הכרחיים לקיומה של אישיות.”

“הבחירות שאנו עושים בחיים קובעות את הזהויות האנושיות. אדם עשוי לבחור להימנע מסיוטי הלילה העמוקים ביותר שלו או להתעמת עמם. אדם יכול לבחור לחיות בזהירות או בפזיזות. אדם יכול לאמץ את הבורות או לעבוד ללא הרף כדי לרכוש ידע על העולם הרחב, המלא באנשים, בטבע וברעיונות. אדם יכול לחיות חיים שלווים או לחפש באומץ מפגשים עזים בעולם מלא אנרכיה, כאוס, סכנות ויופי שאין דומה לו ועדין. אדם יכול להיאחז בהיקשרויות ולפחד מן המוות או לחיות את חייו כעד בלבד ולראות את מותו האישי כחלק מן הסיפור הקולקטיבי וכשיאו של חיים שנחיו. אדם יכול לנצל את זמנו בעולם חומרי כדי להעצים תענוגות אישיים או לפתח את כישוריו המולדים ולשאוף להגיע למימוש עצמי. אדם עשוי לראות את קיומו כעמל עלוב, או לחיות באומץ, ולהצהיר באמצעות פצעיו וצלקותיו שהחיים הם תעלומה מרגשת, מלאה בכמיהה, אהבה וקדושה.”

“ניתן להתווכח אם אמונה עיוורת היא אכן אמונה בכלל. אמונה היא אזור האפור התפיסתי שבו עובדות מדעיות פוגשות את אמיתותיו החווייתיות של הפרט - הקיצון של הראשונות נותר חשוך, ואילו האחרונות נתפסות מסונוורות באור. לפי השיטה המדעית הראויה, יהיה זה חוסר יושר אינטלקטואלי מצדי להצהיר על קיומו של אלוהים בוודאות מוחלטת, אך לרוחי האישית יהיה זה חוסר יושר אינטלקטואלי מצדי להכחיש את קיומו של אלוהים אפילו לשנייה. כך מתקבל הטוב שבשני העולמות, שכן המאמין נקרא להיות מסוגל לתת נימוקים לאמונתו, סטייה מן הדמיון גרידא.”

“היינו רוצים ללכת ולראות את השדה שמילה…מראה לנו ב״אביב״ שלו, היינו רוצים שקלוד מונה יוליך אותנו לגיברני, על גדות הסן, אל אותו עיקול של הנהר שהוא כמעט אינו מאפשר לנו להבחין בו מבעד לערפל הבוקר. אך למעשה, היה זה רק צירוף מקרים של קשר או קרבת משפחה שהזדמן למילה או למונה לעבור שם או לשהות בקרבת מקום, ולבחור לצייר את הדרך ההיא, את הגן ההוא, את השדה ההוא, את עיקול הנהר ההוא, ולא אחר. מה שגורם להם להיראות אחרים ויפים יותר משאר העולם הוא שהם נושאים עליהם, כמעין השתקפות חמקמקה, את הרושם שהעניקו לגאון, ואשר אולי נראה משוטט באותה ייחודיות ובאותה שרירותיות על פניו הכנועים והאדישים של כל הנופים שצייר. אין זה אילייר-קומברה שעלינו לבקר בו: מחווה אמיתית לפרוסט תהיה להביט בעולם שלנו דרך עיניו, לא להביט בעולמו דרך עינינו. לשכוח זאת עלול להעציב אותנו יתר על המידה. כשאנו חשים שהעניין תלוי כל כך במקומות המדויקים שבהם מצאו אותו אמנים גדולים מסוימים, אלף נופים ואזורים של חוויה יישללו מכל עניין אפשרי, שכן מונה הביט רק בכמה רצועות של האדמה, והרומן של פרוסט, אף שהיה ארוך, לא יכול היה לכלול יותר משבריר מן החוויה האנושית. במקום ללמוד את הלקח הכללי של קשב האמנות, אנו עלולים לחפש דווקא את עצם מושא מבטה, ואז לא נוכל לעשות צדק עם חלקים מן העולם שאמנים לא שקלו. כעובד אלילים פרוסטיאני, לא יהיה לנו זמן לקינוחים שפרוסט מעולם לא טעם, לשמלות שמעולם לא תיאר, לניואנסים של אהבה שלא כיסה ולערים שמעולם לא ביקר בהן, ונחוש במקום זאת מודעות לפער שבין קיומנו לבין ממלכת האמת והעניין האמנותיים. המוסר? אין מחווה גדולה יותר שנוכל להעניק לפרוסט מאשר להגיע לכך שנפסוק עליו את אותה פסיקה שפסק הוא על רסקין, כלומר, שלמרות כל מעלותיו, גם יצירתו תתגלה בסופו של דבר כטיפשית, מטורפת, כובלת, שקרית ומגוחכת בעיני מי שמקדישים לה זמן רב מדי. להפוך את [הקריאה] למשמעת פירושו להעניק תפקיד גדול מדי למה שאינו אלא גירוי. הקריאה מצויה על סף החיים הרוחניים; היא יכולה להכניס אותנו אליהם: היא אינה מהווה אותם.”

“בעולם קיימת, במקביל לכוח המוות והכפייה, עוצמת שכנוע עצומה הנקראת תרבות.”

“שאלו בחזקה גם את קיומו של אל, כי אם יש לו, יאמץ יותר את כבוד התבונה מאשר את הפחד העיוור.”

“כצעד בסיסי של הערכה עצמית, למד להתייחס כאל סימן של קניבל לכל דרישה של כל אדם לעזרתך. לדרוש אותה פירושו לטעון שחייך הם רכושו – ונתעב ככל שתהיה טענה כזאת, יש דבר נתעב עוד יותר: הסכמתך. האם אתה שואל אם אי פעם ראוי לעזור לאדם אחר? לא – אם הוא תובע זאת כזכותו או כחובה מוסרית שאתה חייב לו. כן – אם זהו רצונך שלך, המבוסס על ההנאה האנוכית שלך מערכו של אותו אדם וממאבקו. סבל כשלעצמו אינו ערך, רק מאבקו של האדם נגד הסבל הוא ערך. אם תבחר לעזור לאדם הסובל, עשה זאת רק על יסוד מעלותיו, על יסוד מאבקו להתאושש, על יסוד רישומו הרציונלי, או על יסוד העובדה שהוא סובל שלא בצדק; אז מעשיך עדיין הם מסחר, ומעלתו היא התשלום בעבור עזרתך. אבל לעזור לאדם שאין בו מעלות, לעזור לו על יסוד סבלו כשלעצמו, לקבל את פגמיו, את צרכיו, כטענה – פירושו לקבל את המשכנתה של האפס על ערכיך. אדם שאין בו מעלות הוא שונא קיום הפועל מתוך הנחת המוות; לעזור לו פירושו להכשיר את רעתו ולתמוך במסע ההרס שלו. יהיה זה רק פרוטה שתפסיד או חיוך טוב-לב שלא הרוויח, מחווה של כבוד לאפס היא בגידה בחיים ובכל אלה הנאבקים לשמרם. מפרוטות ומחיוכים כאלה נוצרה שממת עולמך.”

“האדם המסרב לשפוט, שאינו מסכים ואינו חולק, המכריז שאין מוחלטים ומאמין שהוא מתחמק מאחריות, הוא האדם האחראי לכל הדם הנשפך עכשיו בעולם. המציאות היא מוחלט, הקיום הוא מוחלט, גרגר אבק הוא מוחלט וכך גם חיי אדם. אם תחיה או תמות הוא מוחלט. אם יש לך פרוסת לחם או אין לך, הוא מוחלט. אם תאכל את לחמך או תראה אותו נעלם אל תוך קיבתו של בוזז, הוא מוחלט. יש שני צדדים לכל עניין: צד אחד צודק והאחר טועה, אבל האמצע הוא תמיד רע. האדם הטועה עדיין שומר על מידה מסוימת של כבוד לאמת, ולו רק בכך שהוא מקבל את אחריות הבחירה. אבל האיש שבאמצע הוא הנבל המוחק את האמת כדי להעמיד פנים שאין בחירה או ערכים, המוכן לשבת בחיבוק ידיים לאורך כל קרב, המוכן להרוויח מדם החפים מפשע או לזחול על גחונו אל הגרועים, המחלק צדק בכך שהוא דן גם את השודד וגם את הנשדד לכלא, הפותר סכסוכים בכך שהוא מצווה על החושב ועל הטיפש להיפגש באמצע הדרך. בכל פשרה בין מזון לרעל, רק המוות יכול לנצח. בכל פשרה בין טוב לרע, רק הרע יכול להרוויח. בעירוי הדם הזה, המנקז את הטוב כדי להזין את הרע, הפשרה היא צינור הגומי המעביר.”

“אני איני חי כאשר אני מאבד את האמונה בקיומו של אלוהים. מזמן הייתי הורג את עצמי אילו לא הייתה בי תקווה עמומה למצוא אותו. אני חי, חי באמת, רק כאשר אני חש אותו ומחפש אותו”

“איש אינו יכול להחליף את חוסר האהבה העצמית, שבאמת היא חוסר הכרת עצמי. כאשר מרגישים צורך באהבה, לא אהבתם של אחרים היא הדבר שצריכים. זהו יחסנו העצמי לאהבה, הכרתנו העצמית של קשרנו עם אחרים, תחושתנו את הקסם של קיומנו המשולב. לחפש את מימוש הצורך הזה באישור של אחרים הוא קרב אבוד. זה מעולם לא יספיק. אף אחד לא יכול לשבח אותך מספיק כדי להחליף את ההסכמה שאתה צריך מקבלת עצמך, בכל רגע. הסכמה לסבלותיך וליכולותיך. הסכמה לאנושיותך. חגיגת האנושיות הזו. אהבה זה עבודה פנימית.”

“עלינו להפוך לאדם שמוכן לקבל את הדבר או הדברים שאנו רוצים. לפעמים, מה שאתה רוצה כבר מחכה לך, לצד האדם שאתה מסוגל להפוך להיות. לצד האני שנועד לך. לכן, בין כאן לשם, יש לך את המסע הזה, את התהליך הזה, של הפיכה לאותו אדם. חכם יותר, חזק יותר, עדין יותר. אנחנו חושבים שכדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, פירושו פשוט להגשים את מה שאנו שואפים להשיג. אבל אילו רק יכולנו לראות את עצמנו — את האני שנועד לנו — כבר שם בעתיד, עומדים יד ביד עם תשוקותינו, היינו תמיד יודעים שתשוקותינו הראויות הן דברים הקוראים לנו אל ייעוד נעלה יותר, אל מצב קיום נעלה יותר.”