“כצעד בסיסי של הערכה עצמית, למד להתייחס כאל סימן של קניבל לכל דרישה של כל אדם לעזרתך. לדרוש אותה פירושו לטעון שחייך הם רכושו – ונתעב ככל שתהיה טענה כזאת, יש דבר נתעב עוד יותר: הסכמתך. האם אתה שואל אם אי פעם ראוי לעזור לאדם אחר? לא – אם הוא תובע זאת כזכותו או כחובה מוסרית שאתה חייב לו. כן – אם זהו רצונך שלך, המבוסס על ההנאה האנוכית שלך מערכו של אותו אדם וממאבקו. סבל כשלעצמו אינו ערך, רק מאבקו של האדם נגד הסבל הוא ערך. אם תבחר לעזור לאדם הסובל, עשה זאת רק על יסוד מעלותיו, על יסוד מאבקו להתאושש, על יסוד רישומו הרציונלי, או על יסוד העובדה שהוא סובל שלא בצדק; אז מעשיך עדיין הם מסחר, ומעלתו היא התשלום בעבור עזרתך. אבל לעזור לאדם שאין בו מעלות, לעזור לו על יסוד סבלו כשלעצמו, לקבל את פגמיו, את צרכיו, כטענה – פירושו לקבל את המשכנתה של האפס על ערכיך. אדם שאין בו מעלות הוא שונא קיום הפועל מתוך הנחת המוות; לעזור לו פירושו להכשיר את רעתו ולתמוך במסע ההרס שלו. יהיה זה רק פרוטה שתפסיד או חיוך טוב-לב שלא הרוויח, מחווה של כבוד לאפס היא בגידה בחיים ובכל אלה הנאבקים לשמרם. מפרוטות ומחיוכים כאלה נוצרה שממת עולמך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←