“היינו רוצים ללכת ולראות את השדה שמילה…מראה לנו ב״אביב״ שלו, היינו רוצים שקלוד מונה יוליך אותנו לגיברני, על גדות הסן, אל אותו עיקול של הנהר שהוא כמעט אינו מאפשר לנו להבחין בו מבעד לערפל הבוקר. אך למעשה, היה זה רק צירוף מקרים של קשר או קרבת משפחה שהזדמן למילה או למונה לעבור שם או לשהות בקרבת מקום, ולבחור לצייר את הדרך ההיא, את הגן ההוא, את השדה ההוא, את עיקול הנהר ההוא, ולא אחר. מה שגורם להם להיראות אחרים ויפים יותר משאר העולם הוא שהם נושאים עליהם, כמעין השתקפות חמקמקה, את הרושם שהעניקו לגאון, ואשר אולי נראה משוטט באותה ייחודיות ובאותה שרירותיות על פניו הכנועים והאדישים של כל הנופים שצייר. אין זה אילייר-קומברה שעלינו לבקר בו: מחווה אמיתית לפרוסט תהיה להביט בעולם שלנו דרך עיניו, לא להביט בעולמו דרך עינינו. לשכוח זאת עלול להעציב אותנו יתר על המידה. כשאנו חשים שהעניין תלוי כל כך במקומות המדויקים שבהם מצאו אותו אמנים גדולים מסוימים, אלף נופים ואזורים של חוויה יישללו מכל עניין אפשרי, שכן מונה הביט רק בכמה רצועות של האדמה, והרומן של פרוסט, אף שהיה ארוך, לא יכול היה לכלול יותר משבריר מן החוויה האנושית. במקום ללמוד את הלקח הכללי של קשב האמנות, אנו עלולים לחפש דווקא את עצם מושא מבטה, ואז לא נוכל לעשות צדק עם חלקים מן העולם שאמנים לא שקלו. כעובד אלילים פרוסטיאני, לא יהיה לנו זמן לקינוחים שפרוסט מעולם לא טעם, לשמלות שמעולם לא תיאר, לניואנסים של אהבה שלא כיסה ולערים שמעולם לא ביקר בהן, ונחוש במקום זאת מודעות לפער שבין קיומנו לבין ממלכת האמת והעניין האמנותיים. המוסר? אין מחווה גדולה יותר שנוכל להעניק לפרוסט מאשר להגיע לכך שנפסוק עליו את אותה פסיקה שפסק הוא על רסקין, כלומר, שלמרות כל מעלותיו, גם יצירתו תתגלה בסופו של דבר כטיפשית, מטורפת, כובלת, שקרית ומגוחכת בעיני מי שמקדישים לה זמן רב מדי. להפוך את [הקריאה] למשמעת פירושו להעניק תפקיד גדול מדי למה שאינו אלא גירוי. הקריאה מצויה על סף החיים הרוחניים; היא יכולה להכניס אותנו אליהם: היא אינה מהווה אותם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←