“אבל במעמקי לבו, ככל שהתבגר, וככל שהכיר את אחיו מקרוב יותר, כך עלתה בו שוב ושוב המחשבה כי היכולת הזאת לפעול למען טובת הכלל, שהוא חש עצמו חסר אותה לחלוטין, אולי אינה כל כך תכונה אלא דווקא היעדר של משהו — לא היעדר של רצונות וטעמים טובים, ישרים ואציליים, אלא היעדר של כוח חיים, של מה שנקרא לב, של אותו דחף המניע אדם לבחור מישהו מתוך אינספור נתיבי החיים, ולדאוג רק לו. ככל שהכיר את אחיו טוב יותר, כן הבחין יותר שסרגיי איבנוביץ', ורבים אחרים שפעלו למען רווחת הציבור, לא הונעו על ידי דחף הלב לדאוג לטובת הכלל, אלא הסיקו משיקולים שכליים שראוי להתעניין בענייני הציבור, ולפיכך התעניינו בהם. לוין התחזק בהכללה הזאת משהבחין כי אחיו לא לקח ללב שאלות הנוגעות לרווחת הציבור או את שאלת אלמות הנפש יותר משהיה לוקח ללב בעיות שחמט, או את המבנה המבריק של מכונה חדשה.”
ליאו טולסטוי