“חיים, כמה יראתי מפניך, אמרה רודה, הו, בני אדם, כמה שנאתי אתכם! כמה דחפתם, כמה הפרעתם, כמה נורא נראיתם ברחוב אוקספורד, כמה עלובים הייתם כשישבתם זה מול זה ובהיתם ברכבת התחתית! עכשיו, בעוד אני מטפסת על ההר הזה, שבראשו אראה את אפריקה, מוחי מודפס בחבילות עטופות בנייר חום ובפניכם. הוכתמתי על ידיכם והושחתתי. גם הסרחון שלכם היה כל כך לא נעים, כשעמדתם בתור מחוץ לדלתות כדי לקנות כרטיסים. כולכם הייתם לבושים בגוונים בלתי מוגדרים של אפור וחום, ואף לא נוצה כחולה אחת נעוצה בכובע. לאיש לא היה האומץ להיות דבר אחד ולא דבר אחר. איזו התפוררות של הנפש דרשתם כדי לעבור יום אחד, כמה שקרים, קידות, השתחוויות, רהיטות וכניעות! איך צמצמתם אותי לנקודה אחת, לשעה אחת, לכיסא אחד, והתיישבתם מול! איך חטפתם ממני את החללים הלבנים השוכנים בין שעה לשעה וגלגלתם אותם לכדורים מלוכלכים והטלתם אותם לסלי הנייר המשומש בכפותיכם השומניות. ואף על פי כן, אלה היו חיי.”