“זו הייתה עוצמתו, מתנתו, לפתע להשיל מעליו כל מיותר, להתכווץ ולהצטמצם כך שנראה חשוף יותר והרגיש דל יותר, אפילו גופנית, ואף על פי כן לא איבד מאומה מעוצמת רוחו, וכך לעמוד על המדף הקטן שלו מול חשכת הבערות האנושית, איך איננו יודעים דבר והים מכרסם את הקרקע שאנו עומדים עליה — זה היה גורלו, מתנתו. אך לאחר שזרק מעליו, כשירד מן הסוס, את כל המחוות והקישוטים, את כל שלל האגוזים והוורדים, והצטמצם כך שלא רק התהילה אלא אפילו שמו שלו נשכח ממנו, הוא שמר גם באותה שממה על דריכות שלא חסה על שום רוח רפאים ולא התענגה על שום חזיון, ובתלבושת זו הוא עורר בוויליאם בנקס (לסירוגין) ובצ'ארלס טנסלי (בהכנעה) ובאשתו עתה, כשנשאה עיניה וראתה אותו עומד בקצה המדשאה, יראה עמוקה, וחמלה, וגם תודה, כשם שיתד הננעצת בקרקעיתו של ערוץ, שעליו נחים השחפים והגלים מכים, מעוררת בשייטות עליזות תחושת תודה על החובה שהיא נוטלת על עצמה לסמן את הערוץ שם בחוץ, לבדה במבול.”