וירג'יניה וולף

“אתה יודע, לפעמים יש לי תשוקה כזאת לקריאה, שזה כמו התשוקה האחרת — לכתיבה — רק בצד הלא נכון של השטיח.”

“אישה יודעת היטב כי אף על פי שאיש שנון שולח לה את שיריו, משבח את שיפוטה, מבקש את ביקורתה ושותה את התה שלה, אין בכך כלל כדי להעיד שהוא מכבד את דעותיה, מעריץ את הבנתה, או יסרב, אף אם נשללת ממנו הרפייר, לנקב את הגוף בעטו.”

“הצניעות... עדיין יש לה, גם כיום, חשיבות דתית בחייה של אישה, והיא נכרכה כל כך בעצבים ובאינסטינקטים, עד שכדי לחתוך אותה משם ולהביאה אל אור היום דרוש אומץ מן הנדירים ביותר.”

“אבל הזמן, למרבה הצער, אף שהוא גורם לבעלי חיים ולצמחים לפרוח ולהיבול בדייקנות מופלאה, אינו פועל פועל פשוט כזה על רוח האדם. רוח האדם, יתר על כן, פועלת במוזרות שווה על גופו של הזמן. שעה, משהיא משתקעת ביסוד המוזר של רוח האדם, עשויה להימתח לחמישים או למאה מונים מאורכה על השעון; ומצד אחר, שעה עשויה להיות מיוצגת בדייקנות על שעון-הזמן של הנפש על ידי שנייה אחת.”

“בקריאה עלינו לאפשר למשמעויות השקועות להישאר שקועות, מרומזות, לא מוצהרות; גולשות וזורמות זו אל זו כמו קנים על קרקעיתו של נהר”

“מאבק מנטלי פירושו לחשוב נגד הזרם, לא איתו. תפקידנו לנקב בלוני גז ולגלות את זרעי האמת.”

“אנחנו מכוסים רק קלות בבד מכופתר; ומתחת למדרכות האלה יש קונכיות, עצמות ודממה.”

“הספרות ענייה לאין שיעור בשל הדלתות שנסגרו בפני נשים”

“כאישה אין לי מולדת. כאישה מולדתי היא כל העולם.”

“קשה הרבה יותר להרוג פנטום מאשר מציאות.”

“לעין יש את התכונה המוזרה הזאת: היא נחה רק על היופי.”

“הספרות זרועה בהריסותיהם של גברים שייחסו חשיבות מעבר לכל היגיון לדעותיהם של אחרים.”

“כי סביר שכאשר אנשים מדברים בקול רם, האניים (שייתכן כי יש מהם יותר מאלפיים) מודעים להתפצלותם, ומנסים לתקשר, אך כאשר התקשורת מתבססת אין עוד מה לומר.”

“אי אפשר לחשוב היטב, לאהוב היטב, לישון היטב, אם לא סעדו היטב.”

“לגבי עצמנו, שהם גברים ונשים רגילים, הבה נודה לטבע על שפעו בכך שנשתמש בכל אחד מן החושים שהעניק לנו.”

“הוא נראה זקן מאוד. הוא נראה, חשב ג'יימס, כשראשו פעם כנגד המגדלור ופעם כנגד מרחב המים הנסוגים ונמלטים אל הפתוח, כמו איזה אבן עתיקה השוכבת על החול; הוא נראה כאילו נעשה בגופו מה שתמיד היה במעמקי מחשבתם של שניהם — אותה בדידות שהייתה בעבור שניהם האמת על הדברים.”

“איזו פוריות עצומה של עונג טומנים לי הספרים! נכנסתי ומצאתי את השולחן עמוס ספרים. הצצתי והרחתּי את כולם. לא יכולתי לעמוד בפיתוי לקחת את הספר הזה איתי ולפתוח אותו. אני חושבת שהייתי יכולה לחיות כאן בשמחה ולקרוא לנצח.”

“אני מוכרחה להיות מסוגלת לומר, ״פרסיבל, שם מגוחך״. באותו זמן הרשו לי לומר לכם, גברים ונשים, הממהרים אל תחנת הרכבת התחתית, הייתם חייבים לכבד אותו. הייתם חייבים להסתדר בטור וללכת אחריו. כמה מוזר לחתור את דרכו בין המונים, לראות את החיים דרך עיניים חלולות, עיניים בוערות.”

“מה שמתכוונים אליו ביושרה, במקרה של הסופר, הוא האמונה שהוא מעורר בך שזהו האמת. . . . כשמעמידים אותה כך [את היושרה] ורואים אותה קמה לתחייה, קוראים באקסטזה: אבל זהו בדיוק מה שתמיד הרגשתי וידעתי וייחלתי לו! ואז גואים מהתרגשות, ובסוג של יראת כבוד סוגרים את הספר, כאילו היה דבר יקר מאוד, דבר שאפשר לשוב אליו כל עוד חיים, ומחזירים אותו אל המדף.”

“אהבה, אמר המשורר, היא כל קיומה של האישה.”