ויקטור יוגו

“חנינה טובה באותה מידה למי שנותן אותה כמו למי שמקבל אותה. יש בה התכונה המעוררת הערצה של הענקת רחמים לשני הצדדים.”

“בלי לדעת זאת, ז’אבר, באושרו הנורא, היה ראוי לרחמים, כמו כל אדם בור המנצח. דבר לא יכול היה להיות נוקב או קורע לב יותר מן הפנים ההן שעליהן נחרט כל הרע שבטוב.”

“מחמאה היא משהו כמו נשיקה מבעד לרעלה”

“הסגנון הוא הצורה שהאידיאל לובש, והקצב, תנועתו.”

“האהבה היא העתיד היחיד שאלוהים מציע.”

“כל עוד הבורות והעליבות קיימות בעולם, ספרים כמו זה שאתם עומדים לקרוא הם, אולי, אינם חסרי תועלת לחלוטין”

“חברה שמכירה באומללות, אנושות שמכירה במלחמה, נראית לי חברה נחותה ואנושות מושפלת; זו חברה נעלה יותר ואנושות מרוממת יותר שאליה אני שואף — חברה בלי מלכים, אנושות בלי מחסומים.”

“לכל יום יש את צערו הגדול או את דאגתו הקטנה. ... ענן אחד מתפזר, אחר מתהווה. בקושי יש יום אחד מתוך מאה של שמחה אמיתית ושמש זוהרת.”

“לאהוב הוא חצי מהאמונה”

“חירות באמנות, חירות בחברה, זהו היעד הכפול שאליו כל מוחות עקביים והגיוניים חייבים לשאוף.”

“אמיתי או שקרי, מה שנקבע על ידי בני אדם תופס לעיתים קרובות מקום חשוב בחייהם, ומעל לכול בגורלם, כמו מה שהם עושים.”

“אוי! אילו ללבבות הטובים היו הארנקים השמנים, כמה הרבה יותר טוב היה הכול מתנהל!”

“בכך שתקדימו את מחוגי השעון לא תקדימו את השעה”

“חרוז, אותה מלכה משועבדת, אותו קסם עליון של שירתנו, אותו יוצר של משקלנו.”

“אהבה היא חלק מן הנשמה עצמה, והיא מאותו הטבע כמו הנשימה השמימית של אווירת גן העדן.”

“אני הוא היוצא מן המעמקים. אדוני, אתם גדולים ועשירים. שם טמונה סכנתכם. אתם מפיקים רווח מן הלילה; אך היזהרו! השחר כל-יכול. אינכם יכולים לגבור עליו. הוא בא. לא! הוא כבר בא. בתוכו מצוי שחר האור שאין לעמוד בפניו. ומי יעכב את הקלע הזה מלהטיל את השמש אל השמים. השמש שעליה אני מדבר היא הצדק. אתם הם הפריבילגיה. רעדו!”

“בקושי כבה האור, כאשר החל רטט מוזר להשפיע על הרשת שמתחתיה שכבו שלושת הילדים. הוא הורכב ממספר רב של שריטות עמומות שהפיקו צליל מתכתי, כאילו טפרים ושיניים כירסמו בחוט הנחושת. לכך נלוו כל מיני צווחות קטנות וחדות. הילד הקטן בן החמש, בשמעו את המהומה הזאת מעל לראשו, וקופא מפחד, דחף במרפקו של אחיו; אך האח הגדול כבר עצם את עפעפיו, כפי שגברוש ציווה. ואז הקטן, שכבר לא היה יכול לרסן את פחדו, שאל את גברוש, אך בקול נמוך מאוד, ובנשימה עצורה:—"אדוני?"—"הֵי?" אמר גברוש, שזה עתה עצם את עיניו.—"מה זה?"—"אלה החולדות," השיב גברוש. והוא הניח שוב את ראשו על המחצלת. החולדות, אכן, שהתרוצצו באלפים בגוויית הפיל, ואשר היו הכתמים השחורים החיים שכבר הזכרנו, נרתעו מן הלהבה של הנר כל עוד היה דולק; אך ברגע שהמערה, שהייתה אותה עיר שלהם, חזרה אל החשכה, ובהריחן את מה שהמספר הטוב פרו מכנה "בשר טרי", הן התנפלו בהמוניהן על האוהל של גברוש, טיפסו אל ראשו, והחלו לנשוך את הרשתות כאילו ביקשו לנקב את המלכודת החדשה הזאת. אף על פי כן הקטן לא הצליח להירדם. —"אדוני?" פתח שוב. —"הֵי?" אמר גברוש. —"מה הן חולדות?" —"אלה עכברים." ההסבר הזה הרגיע מעט את הילד. הוא ראה עכברים לבנים במהלך חייו, והוא לא פחד מהם. ואף על פי כן, הוא הרים שוב את קולו. —"אדוני?" —"הֵי?" אמר גברוש שוב. —"למה אין לך חתול?" —"היה לי אחד," השיב גברוש, "הבאתי אחד לכאן, אבל הם אכלו אותה." ההסבר השני ביטל את פעולתו של הראשון, והקטן החל לרעוד שוב. הדיאלוג בינו לבין גברוש החל שוב בפעם הרביעית:—"אדון?" —"הֵי?" —"מי זה שנאכל?" —"החתול." —"ומי אכל את החתול?" —"החולדות." —"העכברים?" —"כן, החולדות." הילד, מבוהל, מזועזע למחשבה על עכברים שאוכלים חתולים, המשיך:—"אדוני, האם העכברים האלה יאכלו אותנו?" —"אם לא!" קרא גברוש. פחדו של הילד הגיע לשיאו. אך גברוש הוסיף:—"אל תפחד. הם לא יכולים להיכנס. ובכל מקרה, אני כאן! הנה, אחוז בידי. שתוק ועצום את עפעפיך!”

“המוזיקה מבטאת את מה שאי אפשר לבטא במילים ואת מה שאי אפשר להישאר שקט לגביו”

“הצעיר העני חייב לעבוד למען לחמו; הוא אוכל; כשסיים לאכול, לא נותר לו אלא חלימה בהקיץ. הוא נכנס לתיאטרון של אלוהים חופשי; הוא רואה את השמים, את החלל, את הכוכבים, את הפרחים, את הילדים, את האנושות שבה הוא סובל, את הבריאה שבה הוא זורח. הוא מביט באנושות עד כדי כך שהוא רואה את הנשמה, הוא מביט בבריאה עד כדי כך שהוא רואה את אלוהים. הוא חולם, הוא חש שהוא גדול; הוא חולם עוד קצת, והוא חש שהוא רך לב. מן האנוכיות של האדם הסובל, הוא עובר אל החמלה של האדם המתבונן. רגש נפלא מתעורר בו, שכחת העצמי, ורחמים על הכול. במחשבה על אינספור ההנאות שהטבע מציע, נותן, ונותן ביד נדיבה לנפשות פתוחות ומסרב לנפשות סגורות, הוא, מיליונר של תבונה, בא להתאבל על המיליונרים של הכסף. כל השנאה עוזבת את לבו כשם שכל האור נכנס אל רוחו. והאם הוא אומלל? לא. עוניו של צעיר לעולם אינו עלוב.”

“אפשר, במקרה של דוחק, להכניס את הקורא לחדר כלולות, לא לחדר בתולין. השירה בקושי תעז לעשות זאת, הפרוזה אינה רשאית. זהו פניםו של פרח שעדיין לא נפרש, זהו לובן בחשכה, זהו התא הפרטי של שושן סגור, שאין אדם צריך להביט בו כל עוד השמש לא הביטה בו. האישה בניצן היא קדושה. אותו ניצן תמים הנפתח, אותה עירום-למחצה מקסימה החוששת מעצמה, אותו כף רגל לבנה המבקשת מחסה בנעל בית, אותו גרון המסתיר את עצמו לפני מראה כאילו מראה הייתה עין, אותה כותונת החופזת להתרומם ולהסתיר את הכתף מפני רהיט חורק או מרכבה חולפת, אותם שרוכים קשורים, אותם סוגרים רכוסים, אותם שרוכים מהודקים, אותם רעדים, אותם צמרמורות של קור וצניעות, אותה בהלה מעודנת בכל תנועה, אותה אי-נחת כמעט מכונפת שאין בה כל סיבה לחשש, שלבי ההלבשה העוקבים, חינניים כענני השחר,—אין זה ראוי כלל וכלל שכל זאת יסופר, ואף יותר מדי הוא עצם ההפניית תשומת הלב לכך.”