“אפשר, במקרה של דוחק, להכניס את הקורא לחדר כלולות, לא לחדר בתולין. השירה בקושי תעז לעשות זאת, הפרוזה אינה רשאית. זהו פניםו של פרח שעדיין לא נפרש, זהו לובן בחשכה, זהו התא הפרטי של שושן סגור, שאין אדם צריך להביט בו כל עוד השמש לא הביטה בו. האישה בניצן היא קדושה. אותו ניצן תמים הנפתח, אותה עירום-למחצה מקסימה החוששת מעצמה, אותו כף רגל לבנה המבקשת מחסה בנעל בית, אותו גרון המסתיר את עצמו לפני מראה כאילו מראה הייתה עין, אותה כותונת החופזת להתרומם ולהסתיר את הכתף מפני רהיט חורק או מרכבה חולפת, אותם שרוכים קשורים, אותם סוגרים רכוסים, אותם שרוכים מהודקים, אותם רעדים, אותם צמרמורות של קור וצניעות, אותה בהלה מעודנת בכל תנועה, אותה אי-נחת כמעט מכונפת שאין בה כל סיבה לחשש, שלבי ההלבשה העוקבים, חינניים כענני השחר,—אין זה ראוי כלל וכלל שכל זאת יסופר, ואף יותר מדי הוא עצם ההפניית תשומת הלב לכך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←