“הצעיר העני חייב לעבוד למען לחמו; הוא אוכל; כשסיים לאכול, לא נותר לו אלא חלימה בהקיץ. הוא נכנס לתיאטרון של אלוהים חופשי; הוא רואה את השמים, את החלל, את הכוכבים, את הפרחים, את הילדים, את האנושות שבה הוא סובל, את הבריאה שבה הוא זורח. הוא מביט באנושות עד כדי כך שהוא רואה את הנשמה, הוא מביט בבריאה עד כדי כך שהוא רואה את אלוהים. הוא חולם, הוא חש שהוא גדול; הוא חולם עוד קצת, והוא חש שהוא רך לב. מן האנוכיות של האדם הסובל, הוא עובר אל החמלה של האדם המתבונן. רגש נפלא מתעורר בו, שכחת העצמי, ורחמים על הכול. במחשבה על אינספור ההנאות שהטבע מציע, נותן, ונותן ביד נדיבה לנפשות פתוחות ומסרב לנפשות סגורות, הוא, מיליונר של תבונה, בא להתאבל על המיליונרים של הכסף. כל השנאה עוזבת את לבו כשם שכל האור נכנס אל רוחו. והאם הוא אומלל? לא. עוניו של צעיר לעולם אינו עלוב.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←