טרי פרצ'ט

“אני מבין, אמר האסיר. שוטר טוב, שוטר רע, אה? אם תרצה, אמר ויימס. אבל אנחנו קצת בחסר בכוח אדם כאן, אז אם אתן לך סיגריה, אכפת לך לבעוט לעצמך בשיניים?”

“חקלאים מוכי בצורת מתפללים לגשם, בתקווה מפורשת שהיקום או בעליו ישמעו את המילים וישעו את חוקי המטאורולוגיה לטובתם. אחדים, כמובן, אכן מאמינים בדיוק בכך, ולפי כל מה שמישהו יכול להוכיח ייתכן שהם צודקים.”

“אני לא באמת מתכנן. אני כמעט אינטואיטיבי לגבי דברים.”

“תמיד יש סיפור. בעצם, הכול סיפורים. הזריחה בכל יום היא סיפור. בכל דבר יש סיפור. תשנה את הסיפור, תשנה את העולם.”

“הוא טעה, היה אור בקצה המנהרה, וזה היה להביור”

“תבנה לאדם מדורה, והוא יהיה חם ליום אחד. תצית אדם באש, והוא יהיה חם למשך שארית חייו.”

“אנשים רבים, שפגשו את אזירפאל בפעם הראשונה, גיבשו שלוש התרשמויות: שהוא אנגלי, שהוא אינטליגנטי, ושהוא הומואי יותר מעץ מלא קופים על תחמוצת חנקן.”

“…גברת ארקאנום חשבה שהחלקים הזריים כמעט לא פחות בלתי נסבלים מהחלקים הפרטיים…”

“הצרה הייתה שהוא דיבר בפילוסופיה, אבל הם הקשיבו בג'יבריש.”

“היא לא הייתה אישה לא-טובה, אף על פי שחייה שלמים יובשו בעדינות על כירת החינוך, אבל היא הייתה מצפונית ודקדקנית בנוגע לנימוסים וחשבה שהיא יודעת איך דבר כזה אמור להתנהל, והייתה מוטרדת במעורפל מכך שהוא לא התנהל.”

“השאלה הראשונה שהם שואלים היא: "מדוע הוא הופתע לנצח?" ואז נאמר להם: "וון בחן את טבע הזמן והבין שהיקום נברא מחדש, רגע אחר רגע. לכן הוא הבין שלמעשה אין עבר, אלא רק זיכרון של העבר. עצום את עיניך, והעולם שתראה אחר כך לא היה קיים כשעצמת אותן. לכן, אמר, מצב הנפש הראוי היחיד הוא הפתעה. מצב הלב הראוי היחיד הוא שמחה. השמיים שאתה רואה עכשיו, מעולם לא ראית קודם. הרגע המושלם הוא עכשיו. היה שמח בו.”

“גברים צעדו משם, ויימס. וגברים צעדו בחזרה. כמה מפוארות היו יכולות להיות הקרבות שמעולם לא נאלצו להילחם בהם!”

“בני אדם זקוקים לפנטזיה כדי להיות בני אדם. להיות המקום שבו המלאך הנופל פוגש את הקוף העולה.”

“אני אומר להם שכוכבים מעולם לא פגעו בי, הלוואי שיכולתי לומר את אותו הדבר על בני אדם.”

“האם דקה הייתה משנה? לא, כנראה שלא, אף על פי שנראה שלבנו הקטן יש שעון פנימי מדויק מאוד. ייתכן שאפילו שתי דקות היו בסדר. שלוש דקות, אפילו. אפשר היה להגיע לחמש דקות, אולי. אבל זה בדיוק העניין. אם אפשר היה להאריך לחמש דקות, אז היית מאריך לעשר, ואז לחצי שעה, לכמה שעות... ולא רואה את בנך כל הערב. אז זהו זה. שש בדיוק. כל יום. לקרוא לסטן הצעיר. בלי תירוצים. הוא הבטיח לעצמו את זה. בלי תירוצים. בלי תירוצים בכלל. ברגע שיש לך תירוץ טוב, אתה פותח את הדלת לתירוצים רעים.”

“אנק-מורפורק התנסתה בצורות רבות של שלטון, ולבסוף הגיעה לצורת הדמוקרטיה הידועה בשם אדם אחד, קול אחד. הפטריציאן היה האדם; הוא החזיק בקול.”

“"הגורל מחייך למי שמסתכל קדימה, אדוני," אמר קרוט בחיוך. "יופי, יופי, שמח לשמוע, קפטן. מה המצב מול צבאות מצוידים, מאורגנים ובמספרים עצום?" "אף אחד לא שמע על גורל שמחייך להם," אמר ויימס. "לפי הגנרל טקטיקוס, זה כי הם מחייכים לעצמם," הוא פתח את הספר המיושן. ניירות וקישוטים הראו את הסימניות הרבות שלו. "בפועל, הגנרל אומר איך למנוע תבוסה כשאתה מפולג, חסר נשק וממוקם גרוע. זה..." הוא הפך דף, "'אל תצא לקרב'." "נראה חכם," אמר ג'נקינס, והצביע על האופק הצהוב. "רואים את כל הדברים באוויר? מה אתם חושבים שזה?" "ערפל?" אמר ויימס. "הה, כן. ערפל קלאצ'יאני! זה סופת חול! החול מתפזר כל הזמן, חפץ מסוכן. אם אתה רוצה לחדד את החרב, רק תרים אותה באוויר." "אה." "זה טוב, אחרת היית רואה את הר גברה. מתחתיו יש מה שהם קוראים "היד של גברה" – עיר עם מצודה ענקית, חומות של שלושים רגל עובי, עיר שלמה בעצמה, עם אלפי חיילים, פילים קרביים, גמלים מצויידים, הכל. ואם ראית את זה, היית רוצה שאני אפנה עכשיו. מה אומר הגנרל המפורסם שלכם?" "חשבתי שראיתי משהו..." אמר ויימס והחליף דף. "אה, כן, הוא אומר: 'אחרי הקרב הראשון של סטו לאט, ניסח מדיניות שעזרה לי בקרבות אחרים. אם לאויב יש מצודה בלתי ניתנת לפריצה, תן לו להישאר שם.'" "זה ממש מועיל," אמר ג'נקינס. ויימס חבש את הספר לכיסו. "אז, קונסטבל ויזיט, יש אל על צידנו, נכון?" "בהחלט, אדוני." "אבל כנראה גם אל על צידם?" "סביר מאוד, אדוני. אל על כל צד." "נקווה שהם יתאזנו, אז."”

“הדמויות נראו פחות או יותר אנושיות. והן עסקו בדת. אפשר היה לדעת זאת לפי הסכינים (זה לא רצח אם עושים את זה למען אל).”

“גולגולתו נטולת העיניים קלטה את שורת התלבושות, את שאריות האיפור השעוותיות שעל שולחן האיפור. נחיריו הריקים שאפו את הריחות המעורבים של כדורי עש, גריז וזיעה. היה כאן משהו, חשב, שכמעט השתייך לאלים. בני האדם בנו עולם בתוך העולם, שהשתקף בו בערך באותה דרך שטיפת מים משקפת את הנוף. ואף על פי כן... ואף על פי כן... בתוך העולם הקטן הזה טרחו להכניס את כל הדברים שהיית חושב שירצו להימלט מהם - שנאה, פחד, עריצות, וכיוצא באלה. המוות הסתקרן. הם חשבו שהם רוצים שייקחו אותם אל מחוץ לעצמם, וכל אמנות שבני האדם העלו בדעתם הרחיקה אותם עוד יותר פנימה.”

“זה היה חדר גדול, מצויד בכבדות בתנורים הרגילים, המאוררים גרוע, בשורות של כוריות מבעבעות, ובתנין מפוחלץ אחד. דברים צפו בצנצנות. האוויר הריח מתוחלת חיים מוגבלת.”