יוהן גרין

“יש תיירים שחושבים שאמסטרדם היא עיר של חטא, אבל באמת היא עיר של חופש. ובחופש, רוב האנשים מוצאים חטא.”

“...יש ספרים...שאי אפשר לספר עליהם לאנשים, ספרים כל כך מיוחדים ונדירים ושלך, עד שלהכריז על חיבתך בהם מרגיש כמו בגידה.”

“קרבות סופרו, קרבות שניצחו בתוך מלחמות שבטוח היו עתידות להפסיד; נאחזו בתקווה; משפחות גם זכו לשבחים וגם הושמצו; הוסכם שחברים פשוט לא מבינים; דמעות נשפכו; הוצע נחמה.”

“תהיתי אם יבוא אי־פעם יום שבו לא אחשוב על אלסקה, תהיתי אם עליי לקוות לזמן שבו היא תהיה זיכרון רחוק — נזכרת רק ביום השנה למותה, או אולי כמה שבועות אחר כך, נזכרת רק אחרי ששכחתי אותה.”

“הסימנים שאנו מותירים הם לעיתים קרובות מדי צלקות.”

“אני רק רוצה לעשות משהו שחשוב. או להיות משהו שחשוב. אני רק רוצה להיות חשוב.”

“אבל בסופו של דבר אינני מאמין שהיא הייתה רק חומר. גם את שארית הווייתה צריך למחזר. אני מאמין עכשיו שאנו גדולים מסך חלקינו. אם לוקחים את הקוד הגנטי של אלסקה ומוסיפים לו את חוויות חייה ואת מערכות היחסים שהיו לה עם אנשים, ואז לוקחים את הגודל והצורה של גופה, לא מקבלים אותה. יש שם משהו אחר לגמרי. יש בה חלק שגדול מסך חלקיה הניתנים לידיעה. והחלק הזה חייב ללכת לאנשהו, כי אי אפשר להשמיד אותו”

“אולי "בסדר" יהיה ה"לעולם שלנו"...”

“להשיג לך דייט לנשף זה כל כך קשה, עד שהרעיון ההיפותטי עצמו משמש בפועל לחיתוך יהלומים, הוספתי. רדאר טפח פעמיים באגרופו על לוקר כדי להראות את אישורו, ואז חזר עם עוד אחד. בן, להשיג לך דייט לנשף זה כל כך קשה, עד שממשלת ארצות הברית מאמינה שהבעיה לא ניתנת לפתרון בדיפלומטיה, אלא תדרוש במקום זאת כוח.”

“כל עוד לא נמות, זה הולך להיות סיפור מטורף לגמרי”

“באופן כללי, אני חושב שלאנשים יש סיבות מאוד מורכבות לרצות דברים, ולעיתים קרובות אין לנו מושג אם מה שמניע אותנו באמת הוא אלטרואיזם או רצון להתחבר למישהו או חיפוש אחר תשובות או מה. אני תמיד מתעצבן כשבספרים או בסרטים דמויות רוצות דברים ברורים מסיבות ברורות, כי הניסיון שלי באנושיות הוא שאני תמיד רוצה דברים מבולגנים מסיבות מבולגנות.”

“הוא נעלם ולא הספיק לומר לו את מה שרק עכשיו הבנתי: שאני סולחת לו, ושהיא סולחת לנו, ושאנחנו היינו צריכים לסלוח כדי לשרוד במבוך.”

“ככל שאני עושה את עבודתי יותר זמן, כך אני מבין יותר שלבני אדם חסרים מראות טובות. כל כך קשה לכל אחד להראות לנו איך אנחנו נראים, וכל כך קשה לנו להראות לכל אחד איך אנחנו מרגישים.”

“אתה נלכד בלהיות משהו, להיות מגניב או מיוחד או מה שזה לא יהיה, עד כדי כך שאתה אפילו לא יודע למה אתה צריך את זה; אתה פשוט חושב שאתה צריך”

“לבני האדם חסרים מראות טובות. כל כך קשה לכל אחד להראות לנו איך אנחנו נראים, וכל כך קשה לנו להראות להם איך אנחנו מרגישים.”

“גברתי, אמר אוגוסטוס, מהנהן לעברה, המכונית של בתך זה עתה נזרקה בצדק בביצים על ידי אדם עיוור. אנא סגרי את הדלת וחזרי פנימה, או שניאלץ להזעיק את המשטרה. לאחר שהתלבטה לרגע, אמה של מוניקה סגרה את הדלת ונעלמה.”

“היא אמרה שהיא לא יכולה להתמודד עם זה,” הוא אמר לי. “אני עומד לאבד את הראייה שלי והיא לא יכולה להתמודד עם זה.” חשבתי על המילה להתמודד, ועל כל הדברים שאי אפשר לאחוז בהם ובכל זאת מתמודדים איתם. . . . “ובכן, למען ההגינות,” אמרתי, “כלומר, היא כנראה באמת לא יכולה להתמודד עם זה. גם אתה לא יכול, אבל היא לא צריכה להתמודד עם זה. ואתה כן.” “כל היום המשכתי להגיד לה ‘תמיד’, ‘תמיד תמיד תמיד’, והיא רק המשיכה לדבר מעליי ולא אמרה את זה בחזרה. זה היה כאילו אני כבר אינני, אתה מבין? ‘תמיד’ היה הבטחה! איך אפשר פשוט לשבור הבטחה?” “לפעמים אנשים לא מבינים את ההבטחות שהם מבטיחים כשהם מבטיחים אותן,” אמרתי. אייזק ירה בי מבט. “נכון, כמובן. אבל בכל זאת מקיימים אותן. זה מה שאהבה היא. אהבה היא לקיים את ההבטחות בכל זאת. אתה לא מאמין באהבה אמיתית?” לא עניתי. לא הייתה לי תשובה. אבל חשבתי שאם אהבה אמיתית אכן קיימת, זו הייתה הגדרה די טובה שלה.”

“השמפניה נתרמה על ידי אחד מרופאיו של גאס — גאס היה מסוג האנשים שמעוררים ברופאים את הרצון לתת לילדים את בקבוקי השמפניה הטובים ביותר שלהם.”

“זה האיר כמו עץ חג מולד, הייזל גרייס...”

“אין שום רומנטיקה בגאומטריה, ענתה לינדזי. חכה ותראה.”