יוהן גרין

“הזמנים שהיו הכי מהנים נדמה שתמיד באה אחריהם עצבות עכשיו, כי דווקא כשחיים התחילו להרגיש כמו כשהיא הייתה איתנו הבנו עד כמה היא נעלמה לגמרי.”

“יש אינסופיות גדולות יותר מאינסופיות אחרות”

“האדם היחיד שבאמת רציתי לדבר איתו על אוגוסטוס ווטרס היה אוגוסטוס ווטרס.”

“המשפט היחיד שמתחיל ב"אני" ונכון לגבי הוא שאני מלא חרא”

“זה תמיד נראה לי כל כך מגוחך, שאנשים רוצים להיות ליד מישהו רק כי הוא יפה. זה כמו לבחור את דגני הבוקר שלך לפי הצבע במקום לפי הטעם.”

“אינך מנציח את האובדים בכך שאתה כותב עליהם. השפה קוברת, אך אינה מחייה.”

“הוא הניד בראשו, רק הביט בי. - "מה?" שאלתי. - "כלום," הוא אמר. - "למה אתה מסתכל עליי ככה?" אוגוסטוס חייך חצי חיוך. "כי את יפה. אני נהנה להסתכל על אנשים יפים, ולפני זמן מה החלטתי לא למנוע מעצמי את התענוגות הפשוטים יותר של הקיום." השתררה שתיקה קצרה ומביכה. אוגוסטוס המשיך בלי לעצור: "כלומר, במיוחד בהתחשב בכך, כפי שהצבעת כל כך במתיקות, כל זה יסתיים באבדון ובכל זה." פלטתי משהו שהיה בערך גיחוך או אנחה או נשיפה שנשמעה קצת כמו שיעול, ואז אמרתי, "אני לא יפ-"- "את כמו נטלי פורטמן של המילניום. כמו נטלי פורטמן של V for Vendetta." - "לא ראיתי את זה." - "באמת?" הוא שאל. "נערה יפהפייה עם שיער פיקסי שלא סובלת סמכות ולא יכולה שלא להתאהב בבחור שהיא יודעת שהוא צרות. זה הביוגרפיה שלך, עד כמה שאני יכול לראות." כל הברה שלו פלירטטה. בכנות, הוא די עורר אותי. אפילו לא ידעתי שבנים יכולים לעורר אותי - לא, כאילו, במציאות.”

“זה תמיד נראה לי כל כך מגוחך, שאנשים ירצו להיות ליד מישהו רק כי הוא יפה. זה כמו לבחור את דגני הבוקר שלך לפי הצבע במקום לפי הטעם.”

“אני חייב לדבר, ואתה חייב להקשיב, כי אנחנו עוסקים כאן במרדף החשוב ביותר בהיסטוריה: החיפוש אחר משמעות. מהי מהותו של להיות אדם? מהי הדרך הטובה ביותר להיות אדם? כיצד באנו להיות, ומה יקרה לנו כשכבר לא נהיה? בקיצור: מהם כללי המשחק הזה, וכיצד נוכל לשחק בו בצורה הטובה ביותר?”

“זה הפחד: איבדתי משהו חשוב, ואני לא מצליח למצוא אותו, ואני זקוק לו.”

“אוי אלוהים, אלסקה, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, והקולונל לחש, אני כל כך מצטער, פאדג'. אני יודע שכן, ואני אמרתי, לא. לא בזמן עבר. היא אפילו לא הייתה עוד אדם, רק בשר נרקב, אבל אני אהבתי אותה בזמן הווה.”

“מי אני שאומר שהדברים האלה אולי לא יהיו לנצח? מי הוא פיטר ואן האוטן שיטען כעובדה את ההשערה שעמלנו הוא זמני? כל מה שאני יודע על גן עדן וכל מה שאני יודע על המוות נמצא בפארק הזה; יקום אלגנטי בתנועה בלתי פוסקת, רוחש חורבות חרבות וילדים צורחים.”

“אני נהנה לכתוב על אנשים שמתאהבים, כנראה משום שאני חושב שהפעם הראשונה שבה אתה מתאהב היא הפעם הראשונה שבה אתה צריך להבין איך אתה הולך לכוון את חייך. מה אתה הולך להעריך? מה יהיה הכי חשוב לך? ואני חושב שזה באמת מעניין לכתוב על זה.”

“אתה היית עם מרגו רות ספיגלמן אתמול בלילה? בשלוש לפנות בוקר? הנהנתי. לבד? הנהנתי. אלוהים אדירים, אם שכבת איתה, אתה חייב לספר לי כל דבר שקרה. אתה חייב לכתוב לי עבודה סמינריונית על המראה והתחושה של השדיים של מרגו רות ספיגלמן. שלושים עמודים, מינימום! אני רוצה שתעשה לי ציור עיפרון פוטוריאליסטי. גם פסל יהיה מקובל. תהיתי אם יהיה אפשרי שתכתוב ססטינה על השדיים של מרגו רות ספיגלמן? שש המילים שלך הן: ורוד, עגול, מוצקות, עסיסי, רך, וכריתי. אישית, אני חושב שלפחות אחת מהמילים צריכה להיות בוהבוהבוהבוה.”

“אתה מועיל, ואתה אהוב, ואתה נסלח, ואתה לא לבד”

“תודה שלא ניסית לראות אותי כשנראיתי נורא. "למען ההגינות, אתה עדיין נראה די רע.”

“אי אפשר לא לאהוב את "גטסבי הגדול". יש בו את המשפטים הכי טובים, כאילו, אי פעם.”

“אם אנשים היו גשם, הייתי טפטוף והיא הייתה הוריקן”

“יש לי דייט,' הוא הסביר. 'זו דחופה.' הוא עצר כדי להסדיר את נשימתו. 'אתה יודע' - נשימה - 'איך מגהצים?' ניגשתי אל החולצה הוורודה. היא הייתה מקומטת כמו אישה זקנה שבילתה את נעוריה בשיזוף בשמש. אילו רק הקולונל לא היה מכדרר את כל חפציו לכדורים ודוחס אותם למגירות אקראיות של שידת הבגדים. 'אני חושב שפשוט מדליקים את זה ולוחצים עם זה על החולצה, נכון?' אמרתי. 'אני לא יודע. אפילו לא ידעתי שיש לנו מגהץ.' 'אין לנו. זה של טאקומי. אבל גם טאקומי לא יודע לגהץ. וכששאלתי את אלסקה, היא התחילה לצעוק, "אתה לא הולך לכפות עליי את הפרדיגמה הפטריארכלית." אוי אלוהים, אני צריך לעשן. אני צריך לעשן, אבל אני לא יכול להסריח כשאני פוגש את ההורים של שרה. טוב, לעזאזל עם זה. אנחנו הולכים לעשן בחדר האמבטיה עם המקלחת פתוחה. מהמקלחת יוצא אדים. אדים מעלימים קמטים, נכון?'”

“זה הפחד: איבדתי משהו חשוב, ואני לא מצליח למצוא אותו, ואני צריך אותו. זה פחד כמו אם מישהו איבד את המשקפיים שלו והלך לחנות המשקפיים ואמרו לו שהעולם אזל ממשקפיים והוא פשוט יצטרך להסתדר בלעדיהם.”