כריסטופר היצ'נס

“הדת לא תעלה שום טיעונים חדשים.”

“הזמן האהוב עליי במחזורי החיים הציבוריים הוא הזמן שבו האפיפיור מת ועדיין לא בחרו אחד חדש. אין בעולם אף אחד שאינו טועה במשך השבועות האלה. ואתה יודע, זה לא חסר לי.”

“להטיל אימה על ילדים באמצעות דמותו של הגיהינום, לראות בנשים בריאה נחותה — האם זה טוב לעולם?”

“עליך לבחור את החרטות העתידיות שלך”

“קראו לי יהיר גם אני בזמני, ואני מקווה לזכות שוב בתואר, אבל לטעון שאני מצוי בסודות היקום ובוראו — זה כבר מעבר ליוהרה שלי. לפיכך אין לי ברירה אלא למצוא משהו חשוד אפילו במאמין הצנוע ביותר. אפילו המונותאיזמים והפוליתאיזמים ההומניים והחומלים ביותר שותפים לאוטוריטריות השקטה והבלתי רציונלית הזאת: הם מכריזים עלינו, בשורתו הבלתי נשכחת של פולק גרוויל, נבראנו חולים — נצטווינו להיות בריאים. ויש גם רמיזות טוטליטריות שמגבות זאת אם כוח המשיכה שלה ייכשל. נוצרים, למשל, מכריזים שאני נגאל באמצעות קורבן אנושי שאירע אלפי שנים לפני שנולדתי. לא ביקשתי זאת, והייתי מוותר על כך ברצון, אבל הנה זה: אני נתבע וניצל בין אם אני רוצה בכך ובין אם לאו. ואם אסרב למתנה שלא נתבקשה? ובכן, עדיין יש כמה מלמולים מעורפלים על נצח של ייסורים בשל כפיות הטובה שלי. זה גרוע במקצת ממדינת האח הגדול, משום שלא יכולה להיות כל תקווה שייעלם אי פעם.”

“אוהבים מייחסים לעיתים למפגשיהם הראשונים משמעות רטרוספקטיבית, כאילו כדי לנסות להעלות באוב את יסודות הנשגב מתוך העדות העיקשת של היומיום.”

“נעשיתי עיתונאי מפני שלא היה צריך להתמחות.”

“כנראה זה דבר של רחמים שכאב אי אפשר לתאר מן הזיכרון”

“פקיסטן צריכה לייצא הרבה אנשים חסרי השכלה, שרבים מהם נדבקו ברעיונות הריאקציוניים הברבריים ביותר.”

“מכיוון שזה נראה לעיתים קרובות עולה בדיונים על הסגנון הרדיקלי, אזכיר עוד תובנה אחת ממסעותיי. היזהרו מפוליטיקת הזהויות. אומר זאת אחרת: אל תעסקו בפוליטיקת זהויות. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה ששמעתי את האמרה "האישי הוא פוליטי". היא החלה כסוג של תגובה לתבוסות ולנסיגות שבאו אחרי 1968: פרס ניחומים, אם תרצו, לאנשים שפספסו את אותה שנה. ידעתי בעצמותיי שרעיון רע מאוד נכנס לשיח. ולא טעיתי. אנשים החלו לקום בישיבות ולנאום על איך הם "מרגישים", לא על מה או איך הם חושבים, ועל מי שהם היו במקום על מה (אם בכלל) שעשו או עמדו בשבילו. זה נעשה לשכפול, בצורה אפילו פחות מעניינת, של הנרקיסיזם של ההבדל הזעיר, משום שכל קבוצת זהות הולידה את תת־הקבוצות שלה ואת "הספציפיוּת" שלה. נטייה זו זכתה לעיתים קרובות ללעג — הסיעה השמנה של הפלג הטרנסג'נדרי הלסבי הנכה של הצ'רוקי דורשת שיישמעו את צרכיה — אך לא ללעג מספיק. צריך היה לראות זאת קורה באמת. מדרך להיות רדיקלי זה הפך מהר מאוד למדרך להיות ריאקציונרי; השימועים של קלרנס תומאס הוכיחו זאת לכל מי שאינו קהה, משעמם ואנוכי, אבל אז, דווקא הקהים, המשעממים והאנוכיים הם שתמיד ראו בפוליטיקת הזהויות את ההזדמנות הגדולה שלהם. בכל אופן, מה שמבינים במהירות אם מציצים מעבר לחומת השכונה או הסביבה המיידית של עצמך, ונוסעים מעבר לה, הוא, ראשית, שיש לנו עודף עצום של אנשים שלא היו משנים דבר באופן שבו נולדו, או בקבוצה שאליה נולדו, אבל שנית ש"האנושות" (והרעיון של שינוי) מיוצגת בצורה הטובה ביותר בידי מי שיש להם השכל לא לחשוב, או שמא אומר להרגיש, כך.”

“הייתי באוגנדה ובצפון קוריאה ובאריתריאה, ובאין-ספור מוקדי זוועה ברחבי העולם.”

“מיליוני אנשים מתים כל יום. כל אחד צריך ללכת מתישהו.”

“אומרים לנו שוב ושוב שהדת, יהיו פגמיה אשר יהיו, לפחות מטמיעה מוסריות. מכל עבר יש ראיות חותכות לכך שההפך הוא הנכון, ושאמונה גורמת לאנשים להיות מרושעים יותר, אנוכיים יותר, ואולי מעל לכל, טיפשים יותר.”

“כי כה אהב אלוהים את העולם, עד כי נתן את בנו יחידו, כדי שכל המאמין בו יאמין בכל דבר. - היצ'נס 3:16”

“אפשר לראות את אותה אי־מוסריות או אמורליות בתפיסה הנוצרית של אשמה ועונש. יש רק שני טקסטים, שניהם קיצוניים וסותרים זה את זה. הציווי של הברית הישנה הוא לגבות עין תחת עין ושן תחת שן (הוא מופיע בקטע של פירוט מטורף לחלוטין על הכללים המדויקים המסדירים נגיחת שוורים הדדית; כדאי לחפש אותו בהקשרו (שמות כ״א)). השני הוא מן הבשורות ואומר שרק מי שאין בו חטא צריך להשליך את האבן הראשונה. הראשון הוא בסיס מוסרי לעונש מוות ולברבריות אחרות; השני הוא כה רלטיביסטי ובלתי שיפוטי עד שלא היה מאפשר את העמדתו לדין של צ׳רלס מנסון. מעט מושגי הצדק שלנו נאלצו להתפתח חרף קודים אבסורדיים אלה של נקמנות-על וחמלה-על.”

“טענות יוצאות דופן דורשות ראיות יוצאות דופן”

“איני יכול, כמובן, להוכיח שאין אלוהות משגיחה המפקחת על כל רגע מחיי ושתרדוף אותי גם לאחר מותי. (אני יכול רק לשמוח שאין כל ראיה לרעיון המחריד הזה, שהיה דומה לצפון קוריאה שמימית שבה החירות לא רק בלתי אפשרית אלא אף בלתי נתפסת.) אך גם שום תאולוג לא הוכיח את ההפך. הדבר הזה אולי היה עושה את המאמין ואת הספקן לשווים — אלא שהמאמין טוען לדעת, לא רק שאלוהים קיים, אלא שגם משאלותיו המפורטות ביותר אינן רק ניתנות לידיעה אלא אכן ידועות. מאחר שהדת נשמה את נשימתה הראשונה כשהמין האנושי חי בבורות גמורה ובפחד רב, אני מקווה שיסלחו לי אם אסרב להאמין שאדם אחר יכול לומר לי מה לעשות, בפרטי הפרטים האינטימיים ביותר של חיי ושל מחשבתי, ואף להכתיב תנאים אלה כאילו פעל כנציג של ישות על-טבעית. הרעיון העריץ הזה עתיק בהרבה מן הנצרות, כמובן, אך לפעמים אני סבור שלנוצרים יש פחות תירוץ להאמין, שלא לומר לרצות, שדבר נורא כזה יכול להיות אמיתי.”

“זה לא תמיד עניין של לשנות את דעתך. אני חושב שלעיתים קרובות הדעה שלך משנה אותך. פתאום אתה קולט שבלי שהתכוונת לחשוב משהו, או תוך כדי שאתה מתכוון לחשוב משהו, אתה פשוט לא יכול לעשות את זה יותר. זה כבר לא אומר את אותו הדבר כמו פעם. ואתה תוהה למה. ואם אתה רוצה לבחון בכנות את הסיבה, זה עלול להוביל אותך לכיוונים מדאיגים אך פוריים. זו הסיבה שקראתי לספר הזה 'היץ-22', כי זה הד קטן ומינורי לפרדוקס הגדול של ג'ו הלר; אבל בחיים שהיו בהם לא מעט מחויבות ונאמנות, הגעתי לנקודה שבה אני מזוהה בעיקר עם קבוצת אנשים שאפשר לתאר אותם כעקשנים למען ספקנות, או נחושים למען אי-וודאות. וזה מעמיד אותנו נגד האנשים שבטוחים לגמרי שיש להם את כל התשובות – או הטוטליטריים המודרניים. אלה שיש להם את כל המידע שהם צריכים, ושבאמת מחזיקים ב'אמת' כפי שהתגלתה להם – הם כבר מוסמכים להגיד לנו מה לעשות. התנגדות לאנשים האלה היא המטרה של חיי, תמיד הייתה, במובן מסוים, והתנגדות לכל צורות הטוטליטריות, לא רק כמערכת מחשבתית אלא בתוך הראש.”

“ניסיתי לכתוב על פוליטיקה באופן מרומז, השואב מתחומי עניין אחרים, ולגשת אל ספרות ואל ביקורת מבלי להתעלם מן הממד הפוליטי. גם אם נכשלתי בסינתזה הזאת, מצאתי שהניסיון ראוי לעשייה.”

“במהלך הדיון בסנאט על ההתערבות בעיראק, הסנאטורית קלינטון עשתה שימוש ניכר ברקע שלה וב״ניסיונה״ כדי לטעון שכן, סדאם חוסיין אכן היה איום. היא לא טענה זאת כל כך מן העמדה שאימצה ממשל בוש, אלא הדגישה את העמדה שנקטו, הן בעלה והן אל גור, כאשר היו בתפקיד, שלפיה עימות נוסף וסופי עם המשטר הבעת׳י היה פחות או יותר בלתי נמנע. כעת, לא ממש משנה אם אתם מסכימים או הסכמתם איתה בעניין הזה (כפי שאני, במקרה נדיר, מסכים והסכמתי). מה שכן משנה הוא שמאז היא שינתה את עמדתה וניסתה, בעזרת בעלה, לגרום לאנשים לשכוח שאי פעם החזיקה בה. וכל זאת, בסוגיה חמורה של כבוד לאומי וביטחון, רק כדי להשפיע על מעמדה בטווח הקצר בקוקוסים של איווה. ודאי שזה לבדו צריך להספיק כדי לפסול אותה מלשקול מועמדות?”