“מכיוון שזה נראה לעיתים קרובות עולה בדיונים על הסגנון הרדיקלי, אזכיר עוד תובנה אחת ממסעותיי. היזהרו מפוליטיקת הזהויות. אומר זאת אחרת: אל תעסקו בפוליטיקת זהויות. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה ששמעתי את האמרה "האישי הוא פוליטי". היא החלה כסוג של תגובה לתבוסות ולנסיגות שבאו אחרי 1968: פרס ניחומים, אם תרצו, לאנשים שפספסו את אותה שנה. ידעתי בעצמותיי שרעיון רע מאוד נכנס לשיח. ולא טעיתי. אנשים החלו לקום בישיבות ולנאום על איך הם "מרגישים", לא על מה או איך הם חושבים, ועל מי שהם היו במקום על מה (אם בכלל) שעשו או עמדו בשבילו. זה נעשה לשכפול, בצורה אפילו פחות מעניינת, של הנרקיסיזם של ההבדל הזעיר, משום שכל קבוצת זהות הולידה את תת־הקבוצות שלה ואת "הספציפיוּת" שלה. נטייה זו זכתה לעיתים קרובות ללעג — הסיעה השמנה של הפלג הטרנסג'נדרי הלסבי הנכה של הצ'רוקי דורשת שיישמעו את צרכיה — אך לא ללעג מספיק. צריך היה לראות זאת קורה באמת. מדרך להיות רדיקלי זה הפך מהר מאוד למדרך להיות ריאקציונרי; השימועים של קלרנס תומאס הוכיחו זאת לכל מי שאינו קהה, משעמם ואנוכי, אבל אז, דווקא הקהים, המשעממים והאנוכיים הם שתמיד ראו בפוליטיקת הזהויות את ההזדמנות הגדולה שלהם. בכל אופן, מה שמבינים במהירות אם מציצים מעבר לחומת השכונה או הסביבה המיידית של עצמך, ונוסעים מעבר לה, הוא, ראשית, שיש לנו עודף עצום של אנשים שלא היו משנים דבר באופן שבו נולדו, או בקבוצה שאליה נולדו, אבל שנית ש"האנושות" (והרעיון של שינוי) מיוצגת בצורה הטובה ביותר בידי מי שיש להם השכל לא לחשוב, או שמא אומר להרגיש, כך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←