“הרכבת נשאה אותי משם, דרך הנוף המפלצתי של ערימות סיגים, ארובות, גרוטאות ברזל מוערמות, תעלות מצחינות, שבילי בוץ אפרורי משורטט בצלבות של עקבות קבקבים. זה היה מרץ, אבל מזג האוויר היה קר להחריד ובכל מקום היו תלוליות של שלג מושחר. בעודנו נעים לאט דרך פרברי העיירה חלפנו שורה אחר שורה של בתי עוני קטנים ואפורים, שנמתחו בזווית ישרה לסוללה. מאחורי אחד הבתים כרעה אישה צעירה על האבנים, תוחבת מקל מעלה אל צינור הניקוז העופרי שהוביל מן הכיור שבפנים ושאני מניח שהיה סתום. היה לי זמן לראות הכול עליה—את סינר השק שלה, את קבקביה המסורבלים, את זרועותיה שהאדימו מן הקור. היא הרימה את מבטה כשחלפה הרכבת, וכמעט הייתי קרוב די הצורך כדי לפגוש את עיניה. היה לה פנים עגולים וחיוורים, הפנים המותשות הרגילות של נערת שכונת עוני בת עשרים וחמש הנראית בת ארבעים, בזכות הפלות ועבודת פרך; ועליהם, במשך אותה שנייה שבה ראיתי אותם, היה המבע השומם והנואש ביותר שראיתי מימיי. אז היכה בי שאנו טועים כשאנו אומרים ש״זה לא אותו הדבר אצלם כמו שאצלנו״, ושאנשים שגדלו בשכונות העוני אינם יכולים לדמיין דבר מלבד שכונות העוני. כי מה שראיתי בפניה לא היה סבלו הבור של בעל חיים. היא ידעה היטב מה קורה לה—הבינה כמוני עד כמה נורא הוא הגורל לכרוע שם, בקור העז, על האבנים החלקלקות של חצר אחורית בשכונת עוני, ולתחוב מקל במעלה צינור ניקוז מצחין.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←