השמיים

“בדרך כלל, כשאני חולם לעוף, אני פשוט מנפנף בזרועותיי ואיכשהו אני מתרומם ומרחף בשמים. אמש היה שונה. התגעגעתי אליך כל כך והכמיהה שלי הייתה כה עזה עד שצמחו לי כנפיים כמו לעוף החול, ונסקתי כדי להגיע אליך. ועכשיו אני סוף סוף מבין: אם אתם רואים אוהבים על גג, אל תדאגו. אין ספק, האהבה עברה בהם מטמורפוזה.”

“עוד בילדותה, היא העדיפה את הלילה על פני היום, נהנתה לשבת בחצר אחרי השקיעה, תחת שמיים מנוקדים בכוכבים, ולהאזין לצפרדעים ולצרצרים. החשכה הרגיעה. היא ריככה את הקצוות החדים של העולם, ריככה את הצבעים הקשים מדי. עם בוא הדמדומים, נדמה היה שהשמיים נסוגים; היקום התרחב. הלילה היה גדול מן היום, ובממלכתו נדמה היה שלחיים יש יותר אפשרויות.”

“חשבו כיצד השמיים נותרים שלמים לנוכח העננים החולפים דרכם, בין אם הם קלים ונראים תפוחים ובין אם הם כהים ומאיימים. הר אינו נעקר על ידי הרוחות הנושבות מעליו, בין אם הן עדינות ובין אם עזות. האוקיינוס אינו נהרס על ידי הגלים הנעים על פניו, בין אם הם גבוהים ובין אם נמוכים. בדיוק כך, לא משנה מה אנו חווים, היבט כלשהו של עצמנו נותר שלם. זוהי האושר המולד של המודעות.”

“רקוד עם גלי הים ושר עם השמיים, גע בחולות באהבה ותן למחשבתך לעוף גבוה.”

“בסוף חייה היא הייתה מודעת לחום אך לא לכאב. היה לה זמן להתבונן בעיניו, עיניים של אותו כחול שהוא צבע השמים באור הראשון של הבוקר. היה לה זמן לחשוב עליו על ה-Drop, דוהר על Rusher בכל הכוח, שערו השחור מתנופף לאחור מרקותיו ומטפחת הצוואר שלו מתנפנפת; לראות אותו צוחק בקלות ובחופש שלעולם לא ימצא שוב בחיים הארוכים שנפרשו לפניו מעבר לחייה, והצחוק שלו הוא שלקחה איתה כשיצאה, בורחת מן האור והחום אל החושך המשיי והמנחם, קוראת לו שוב ושוב בעוד היא הולכת, קוראת ציפור ודוב וארנב ודג.”

“האם הכוכבים היו בשמים כשיצאתי מהבית אמש? כל מה שיכולתי לזכור היה הזוג בסקייליין שהאזין לדרן דרן. כוכבים? מי זוכר כוכבים? אם חושבים על זה, האם בכלל הרמתי לאחרונה את העיניים לשמיים? אילו הכוכבים היו נמחקים מן השמיים לפני שלושה חודשים, לא הייתי יודע. הדבר היחיד ששמתי לב אליו היה צמידי כסף על פרקי ידיהן של נשים ומקלות של ארטיק בעציצי גומי. מוכרח להיות משהו לא בסדר בחיים שלי. הייתי צריך להיוולד כרועה יוגוסלבי שהרים את מבטו אל העגלה הגדולה בכל לילה. בלי מכונית, בלי רדיו-מכונית, בלי צמידי כסף, בלי גרירת רגליים, בלי חליפות טוויד כחולות כהות. עולמי התקצר, השתטח והפך לכרטיס אשראי. במבט חזיתי הדברים נראו רק מוטים מעט, אבל מן הצד המראה היה כמעט חסר משמעות — ופל חד-ממדי. ייתכן שהכול עליי נדחס שם, אבל זה היה רק פלסטיק. בלתי ניתן לפענוח אלא בידי איזו מכונה. המעגל הראשון שלי ודאי התחיל להישחק. זיכרונותיי האמיתיים נסוגו אל תוך הטלה מישורית, מסך התודעה מאבד כל זהות.”

“אנחנו אסירי תודה שבאנו לכאן למנוחה, אדוני," אמרה ג'ני. "אתה מבין, אתה לא יודע מה שאר המקום הזה בשבילנו; נכון, ליזי? זה השקט, וזה האוויר.""השקט!" חזר פלדג'בי, בהטיית ראש מזלזלת לעבר שאון העיר. "והאוויר!" הוסיף "פו!" לעשן."אה!" אמרה ג'ני. "אבל זה כל כך גבוה. ואתה רואה את העננים דוהרים מעל הרחובות הצרים, בלי לשים לב אליהם, ואתה רואה את החצים הזהובים המצביעים אל ההרים שבשמיים שממנו בא הרוח, ואתה מרגיש כאילו היית מת."היצורונת הקטנה הביטה למעלה, והחזיקה את ידה השקופה הדקה מורמת."איך אתה מרגיש כשאתה מת?" שאל פלדג'בי, נבוך מאוד."או, כל כך שלווה!" קראה היצורונת הקטנה, מחייכת. "או, כל כך שקטה וכל כך אסירת תודה! ואתה שומע את האנשים החיים, בוכים, ועובדים, וקוראים זה לזה למטה ברחובות הצרים והאפלים, ואתה כאילו כה מרחם עליהם! ואיזו שלשלת נפלה ממך, ואיזו שמחה מוזרה, טובה ועצובה באה עליך!"עיניה נפלו על הזקן, שבידיו שלובות הביט בשקט."הרי רק עכשיו," אמרה היצורונת הקטנה, מצביעה עליו, "דמיינתי שראיתי אותו יוצא מקברו! הוא התאמץ לצאת מן הדלת הנמוכה ההיא, כפוף ושחוק כל כך, ואז הוא עצר את נשימתו ועמד זקוף, והביט סביבו אל השמיים, והרוח נשבה עליו, וחייו למטה באפלה תמו!—עד שנקרא לשוב לחיים," הוסיפה, מביטה סביב אל פלדג'בי במבט הנמוך ההוא של חדות. "למה קראת לו לשוב?" "הוא כבר לקח לו מספיק זמן, בכל מקרה," רטן פלדג'בי."אבל אתה לא מת, אתה יודע," אמרה ג'ני ורן. "רד אל החיים!"נראה שמר פלדג'בי חשב שזו הצעה לא רעה במיוחד, ובהנהון הסתובב. כשריאח הלך בעקבותיו כדי ללוות אותו במורד המדרגות, קראה היצורונת אל היהודי בקול צלול ככסף, "אל תיעלם לזמן רב. חזור, ותהיה מת!" ועדיין, בעוד הם יורדים, שמעו את הקול המתוק הקטן, הולך ונחלש, חצי קורא וחצי שר: "חזור ותהיה מת, חזור ותהיה מת!”

“אם תאפשר לאף אחד לקשר את כנפיך בחבלים, לא תוכל לעולם לעוף בשמים. עצמאותך, חירותך היא מתנתך הגדולה ביותר.”

“היקום, רגע אחר רגע, נברא מחדש. באמת אין עבר, רק זיכרון של העבר. מצמץ בעיניך, והעולם שתראה אחר כך לא התקיים כשעצמת אותן. לכן, המצב הראוי היחיד של התודעה הוא הפתעה. המצב הראוי היחיד של הלב הוא שמחה. השמיים שאתה רואה עכשיו, מעולם לא ראית קודם. הרגע המושלם הוא עכשיו. היה שמח בו.”

“ויום אחד לא יישאר מכל אשר עיוית את חיי, הכאיב לו והמלא אותו פעמים רבות באבל כה גדול. ביום אחרון, עם התמוטטות הסופית, תגיע שלום, ותאסוף אותי האדמה האימהית בחזרה הביתה. לא זה יהיה סוף הדברים, רק דרך להיוולד מחדש, רחצה ושינה, שם ירדו הנשקפים והזקנים, שם יתחילו הנערים והחדשים לנשום. אז, עם מחשבות אחרות, אצעד ברחובות כאלה, ואזינה לנחלים, ואזינה למה שמשמיע השמיים בערב, פעם אחר פעם ופעם אחר פעם ופעם אחר פעם.”

“זיקוקי דינור יכולים לגרום לנו להיות גם שמחים וגם עצובים. זה פשוט תלוי אם אנחנו מדברים על זיקוקי דינור בשמיים או על זיקוקי דינור עם מישהו אחר.”

“אם השמיים היו הגבול, אף אחד מהגיבורים שלנו לא היה מגיע לירח”

“היה משהו בשמיים שהרגיש כל כך 'שמיימי', ומשהו בעולם שהרגיש כל כך 'עכשווי', שהוא מעולם לא ראה או הרגיש או קלט ככה קודם.”

“היום האחרון שאלתה אותי "תשכח אותי?" חייכתי, ניגשתי לשמיים ושאלתי אותה: "האם השמיים יכולים לשכוח את ירחו?”

“לכי מעבר לשמיים!”

“אנחנו בעיצומו של תהליך של גילוי מה עושה מילוי השמיים במאות אלפי לוויינים לכל החיים על פני כדור הארץ.”

“ציפור תיפול מן השמיים רק כאשר תפסיק להאמין ביכולתה לעוף, ודג יטבע במים רק כאשר יפסיק להאמין ביכולתו לשחות.”

“אני לא אוכל להסיר ממני את השמים.”

“השמיים שייכים לנשרים, גם במהלך סופות.”

“מה עוד היה דרוש לזקן הזה, שחילק את שעות הפנאי של חייו, שבהן היה לו כה מעט פנאי, בין גינון ביום לבין התבוננות בלילה? האם לא היה די במתחם הצר הזה, כשהשמיים משמשים לו כרקע, כדי לאפשר לו להעריץ את אלוהים במעשיו היפים ביותר וגם הנשגבים ביותר? אכן, האם אין זה הכול, ומה עוד אפשר לבקש? גן קטן לטייל בו, ואינסופיות להרהר בה. לרגליו משהו לעבד ולאסוף; מעל לראשו משהו ללמוד ולהגות בו: כמה פרחים על האדמה, וכל הכוכבים בשמיים.”