“בסוף חייה היא הייתה מודעת לחום אך לא לכאב. היה לה זמן להתבונן בעיניו, עיניים של אותו כחול שהוא צבע השמים באור הראשון של הבוקר. היה לה זמן לחשוב עליו על ה-Drop, דוהר על Rusher בכל הכוח, שערו השחור מתנופף לאחור מרקותיו ומטפחת הצוואר שלו מתנפנפת; לראות אותו צוחק בקלות ובחופש שלעולם לא ימצא שוב בחיים הארוכים שנפרשו לפניו מעבר לחייה, והצחוק שלו הוא שלקחה איתה כשיצאה, בורחת מן האור והחום אל החושך המשיי והמנחם, קוראת לו שוב ושוב בעוד היא הולכת, קוראת ציפור ודוב וארנב ודג.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←