מנוחה

“וכל מה שיכולתי לחשוב היה שאני רוצה לבלות בכל בוקר שיתארו לי את שאר חיי, מתעורר לצידה”

“אם הייתי צריכה לספר לך איך בני האדם עשו את דרכם אל כדור הארץ, זה היה הולך כך: בראשית, לא היה דבר מלבד הירח והשמש. והירח רצה לצאת ביום, אבל היה שם משהו הרבה יותר בהיר שנדמה שמילא את כל השעות ההן. הירח נעשה רעב, דק יותר ויותר, עד שהיה רק פרוסה מעצמו, וקצותיו היו חדים כמו סכין. במקרה, כי כך קורים רוב הדברים, הוא ניקב חור בלילה ומתוכו נשפכו מיליון כוכבים, כמו מזרקה של דמעות. מזועזע, הירח ניסה לבלוע אותם. ולפעמים זה הצליח, כי הוא נעשה שמן ועגול יותר. אבל ברוב הפעמים לא, כי פשוט היו כל כך הרבה. הכוכבים המשיכו לבוא, עד שהם הפכו את השמיים לבהירים כל כך, שהשמש קינאה. הוא הזמין את הכוכבים אל הצד שלו של העולם, שם תמיד היה בהיר. אבל מה שהוא לא סיפר להם, היה שביום, לעולם לא יראו אותם. אז הטיפשים שבהם קפצו מן השמיים אל האדמה, והם קפאו תחת משקל הטיפשות של עצמם. הירח עשתה כמיטב יכולתה. היא גילפה כל אחד מגושי הצער האלה לגבר או לאישה. את שאר זמנה היא בילתה בשמירה, כדי שכוכביה האחרים לא ייפלו. את שאר זמנה היא בילתה באחיזה במה שנשאר לה.”

“אמנם טוענים השואפים שברגע מסוים מחזירים לעצמנו את העצמי שהיה לנו פעם, כשנכנסים לבית או לגן בו חיו בעבר ילדותו, אך אלה הם עולי רגל מסוכנים, שסוף סופם כמעט שווה כישלון כהצלחה. במקום זאת, עלינו לחפש בתוכנו את המקומות הקבועים, המתאימים לשנים שונות. וישנם עייפות גדולה שמביאה לינה טובה יכולה, עד מידה מסוימת, לעזור בכך. כי כדי להביא אותנו לרדת לתעלות העמוקות ביותר של השינה, שם לא מגיעה שום התבוננות מהלילה, לא ניחוח זיכרון שיאיר את הדיאלוג הפנימי – אם הוא עצמו לא מפסיק – העייפות שמביאה לינה תהפוך את האדמה בתוכנו, תחדור את הסלע של גופנו, ותגלה שם, שם שרירינו מתעקלות ומתפתלות בתפוצותיהן, נשמות מחדש, את הגן בו שיחקנו בילדותו. אין צורך לנדוד כדי לראות אותו שוב; עלינו לחפור פ”

“על כל בוקר חדש ואורו, על המנוחה והמחסה של הלילה, על הבריאות והמזון, על האהבה והחברים, על כל מה שטובך שולח.”

“אני שם לב שאתה משתמש בלשון פשוטה וברורה, במילים קצרות ובמשפטים קצרים. זו הדרך לכתוב אנגלית — זו הדרך המודרנית וזו הדרך הטובה ביותר. היצמד לכך; אל תיתן למליצות ולפרחים ולריבוי מילים לחדור פנימה. כשאתה תופס תואר, הרוג אותו. לא, איני מתכוון לגמרי, אלא הרוג את רובם — ואז השאר יהיו בעלי ערך. הם נחלשים כשהם קרובים זה לזה. הם מעניקים כוח כשהם מרוחקים זה מזה. הרגל של תארים, או הרגל מילולי, מפוזר, מליצי, משעה שנאחז באדם, קשה להיפטר ממנו כמו מכל מידה רעה אחרת.”

“הנשמה שוכנת בחלקה בגוף הפיזי, והשאר עדיין מחכה לעבור התאמה מחדש.”

“אנו אומרים לנפטרים לשקוט בשלום, בעוד שאנחנו צריכים לדאוג לחיים לשקוט בשלום.”

“הכירו בתפקידכם כמושכירים באמת – אתם מגדלים ילדים כדי להעניק מתנה איכותית לחברה. גם בן/בת הזוג שלכם לא צריך להיחשב כפריט או רכוש שאתם משלמים עליו; תומכו בהם כדי שהם יגיעו ליכולתם המיטבית שאליה נבראו. עשו את חלקכם ובטחו באלוהים בשאר. אם חיזקתם אותם, בטחו בהם להיות אחראים.”

“הם לא הבינו שהמגושמות שלה לא הייתה מהסוג הרגיל, לא קואורדינציה לקויה. זה היה פשוט משום שהיא לא הייתה בטוחה היכן קצות הגוף שלה מסתיימים והיכן שאר העולם מתחיל.”

“מי שבו אהבת המנוחה שולטת יקבל את האמונה הראשונה, את הפילוסופיה הראשונה, את המפלגה הפוליטית הראשונה שיפגוש — קרוב לוודאי את זו של אביו. הוא זוכה למנוחה, לנוחות ולמוניטין; אך הוא סוגר את דלת האמת.”

“כאשר אנו נחים, האנרגיה שלנו מתחדשת.”

“אֲרִיאוֹת בְּרִיאוֹת מְעַנְּוֹת אוֹתִי בְּשִׁכְבִי, וְאִם אֵל בְּלִבִּי יִשָּׁרֵת, וְכָל כֹּחִי בְּדְבָרוֹ יִתְעִיר, וְיָכוֹל הוּא לְהַרְכִּיב אֶת כָּל הָאֲרִיכִי הַנְּפָשִׁי – אֵין מַה שֶּׁבַּחֲצִי הָעוֹלָם נִרְעָשׁ. כֵּן מְעֻנֶּה וּמְדֻכָּא בְּהַיֵּן, אֲנִי חֲפַץ בַּמָּוֶת, וְאֶת הַשָּׁלוֹם א”

“ג'ייס? כן? איך ידעת שיש לי דם של ציידי צללים? הייתה איזו דרך שבה יכולת לדעת? המעלית הגיעה בנהמה אחרונה. ג'ייס שחרר את השער והחליק אותו פתוח. הפנים הזכירו לקלרי כלוב ציפורים, כולו מתכת שחורה ופריטי קישוט מוזהבים. ניחשתי, אמר, ונעל את הדלת מאחוריהם. זה נראה כמו ההסבר הסביר ביותר. ניחשת? היית חייב להיות די בטוח, בהתחשב בזה שיכולת להרוג אותי. הוא לחץ על כפתור בקיר, והמעלית ניעורה לפעולה בנהמה רוטטת שקלרי הרגישה בכל עצמות כפות רגליה. הייתי בטוח בתשעים אחוז. אני מבינה, אמרה קלרי. בוודאי היה משהו בקולה, כי הוא הסתובב להביט בה. ידה נחתה על פניו בצליפה, סטירה שהטיחה אותו לאחור על עקביו. הוא הניח יד על לחיו, יותר בהפתעה מאשר מכאב. בשביל מה לעזאזל זה היה? עשרת האחוזים האחרים, אמרה, והם ירדו בשאר הדרך אל הרחוב בדממה.”

“פניה של ג'יל היו קשות כשסיים הקורס בפיזי, ויש לי הרגשה שהיא מנסה שלא לצעוק. ניסיתי לדבר איתה בחדר ההלבשה, אך היא רק זעקה את ראשה והמשיכה לקברנה. הייתי כמעט הולך איתה כששמעתי צרחה. אלה שנותרו בחדר ההלבשה רצנו לקברנה כדי לראות מה קורה. לורל דחפה את המסך של סטלה שלה והחלה לרוץ החוצה, ללא מודעות לכך שהיא עירומה. התבוננתי בה. עורה היה מכוסה בשכבה דקה של קרח. טיפות מים מהקברנה קפאו על עורה ושיערה, אף על פי שהחדר החם והעשן כבר החלו להמס אותם. התבוננתי בשטף המים מהקברנה והבחנתי שהמים היוצאים מהמסנן גם הם קפאו.”

“יש לה מזג שלו וזורח. היא מביטה בך ובשאר העולם בעיני שונר ותמיד מסתורית, אולי משום שהיא תמיד טומנת בחובה את הצחוקים החבויים האלה ממש מתחת לשפתיה. היא תמיד מוכנה לצחוק.”

“ב-80% מהעולם, אנרגיה תיקנה במקום שבו היא כלכלית. אתה צריך לעזור לשאר העולם לקבל אנרגיה במחיר סביר.”

“יש תחייה אחרי מנוחה”

“עשה את הדבר הנכון. הוא ישמח כמה אנשים ויפתיע את השאר.”

“אני רוצה אותך, האנק. אני הרבה יותר חיה ממה שאתה חושב. רציתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך — והדבר היחיד שאני מתביישת בו הוא שלא ידעתי זאת. לא ידעתי למה, במשך שנתיים, הרגעים המזהירים ביותר שמצאתי היו אלה שבמשרד שלך, שם יכולתי להרים את ראשי ולהביט בך. לא ידעתי את טיבו של מה שהרגשתי בנוכחותך, ולא את הסיבה. עכשיו אני יודעת. זה כל מה שאני רוצה, האנק. אני רוצה אותך במיטתי — ואתה חופשי ממני בכל שאר זמנך. לא יהיה לך שום דבר להעמיד פנים לגביו — אל תחשוב עליי, אל תרגיש; אל תדאג — איני רוצה את שכלך, את רצונך, את הווייתך או את נשמתך, כל עוד אליי תבוא למען אותו הדבר הנמוך ביותר שבמאווייך. אני חיה שרוצה רק את תחושת העונג שאתה בז לה — אבל אני רוצה אותה ממך. היית מוותר על כל פסגת מעלה למענה, ואילו אני — לי אין שום פסגה לוותר עליה. אין אף אחת שאני שואפת אליה או מבקשת להגיע אליה. אני כה נמוכה, שאחליף את המראה הנשגב ביותר של יופי בעולם במראה דמותך בתא הנהג של קטר רכבת. וכשאראה זאת, לא אוכל לראות זאת באדישות. אינך צריך לחשוש שעכשיו אתה תלוי בי. אני היא שתהיה תלויה בכל גחמה שלך. יהיה לך אותי בכל עת שתרצה, בכל מקום, בכל תנאי. קראת לזה התועבה שבכישרוני? הוא כזה שהוא מעניק לך אחיזה בטוחה יותר בי מאשר בכל רכוש אחר שבבעלותך. אתה רשאי לעשות בי כרצונך — איני פוחדת להודות בכך — אין לי דבר להגן עליו מפניך ואין לי דבר לשמור לעצמי. אתה חושב שזה איום על הישגך, אבל לא על שלי. אשב ליד שולחני ואעבוד, וכאשר הדברים סביבי יהיו קשים מנשוא, אחשוב שלשכרי אהיה במיטתך באותו לילה. קראת לזה שחיתות? אני מושחתת הרבה יותר ממך: אתה מחזיק בזה כאשמתך, ואני — כגאוותי. אני גאה בזה יותר מבכל דבר שעשיתי, גאה יותר מאשר בבניית הקו. אם יתבקשו ממני לנקוב בהישגי הגאה ביותר, אומר: שכבתי עם האנק רירדן. הרווחתי זאת.”

“נפשי מטורפת לגמרי על אותו מקום יחיד של מחסה מושלם שממנו אני יכול לראות בבירור את הרוחות קורעות ולשמוע את הסערה קורעת, ואף על פי כן, חרף עזות המהומה, אני נח בשלום נשגב כל כך, כאילו אף אחד מהם לא היה קיים כלל. ואם עדיין לא מצאתי מקום כזה, הרי זה מפני שעדיין לא מצאתי את אלוהים.”