“אם הייתי צריכה לספר לך איך בני האדם עשו את דרכם אל כדור הארץ, זה היה הולך כך: בראשית, לא היה דבר מלבד הירח והשמש. והירח רצה לצאת ביום, אבל היה שם משהו הרבה יותר בהיר שנדמה שמילא את כל השעות ההן. הירח נעשה רעב, דק יותר ויותר, עד שהיה רק פרוסה מעצמו, וקצותיו היו חדים כמו סכין. במקרה, כי כך קורים רוב הדברים, הוא ניקב חור בלילה ומתוכו נשפכו מיליון כוכבים, כמו מזרקה של דמעות. מזועזע, הירח ניסה לבלוע אותם. ולפעמים זה הצליח, כי הוא נעשה שמן ועגול יותר. אבל ברוב הפעמים לא, כי פשוט היו כל כך הרבה. הכוכבים המשיכו לבוא, עד שהם הפכו את השמיים לבהירים כל כך, שהשמש קינאה. הוא הזמין את הכוכבים אל הצד שלו של העולם, שם תמיד היה בהיר. אבל מה שהוא לא סיפר להם, היה שביום, לעולם לא יראו אותם. אז הטיפשים שבהם קפצו מן השמיים אל האדמה, והם קפאו תחת משקל הטיפשות של עצמם. הירח עשתה כמיטב יכולתה. היא גילפה כל אחד מגושי הצער האלה לגבר או לאישה. את שאר זמנה היא בילתה בשמירה, כדי שכוכביה האחרים לא ייפלו. את שאר זמנה היא בילתה באחיזה במה שנשאר לה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←