בדידות

“בדידות היא באמת בת לוויה נפלאה שיכולה ללמד אותנו כל כך הרבה על עצמנו ועל אחרים.”

“שינוי האופי דורש השתתפות פעילה בהתנסויות חדשות ומאתגרות, אך בלי התבוננות במפגשים שלנו בחיים ובלי שינוי מכוון בפילוסופיית היסוד שלנו, התנסויות חדשות לבדן לא יביאו לשינויים באישיות הליבה. מחשבותינו נעשות להרגלינו, והרגלינו חושפים את אופיינו. רק באמצעות חשיבה ופעולה שונות יוכל אדם להשיג את איכות האופי שהוא מבקש.”

“למרות שאני אוהב אנרגיה סולארית ואוהב רוח, כמו רוב האנשים, אני אוהב את מקורות האנרגיה המתחדשים, הם לבדם לא יובילו את אמריקה לעצמאות אנרגטית.”

“אט אט, בין לעושרו הגובר, אימץ סידהרתה לעצמו משהו מהדרכים הילדותיות של העם, משהו מילדותיותם וממאורעם. ובעוד זאת, קנא בהם, קנא בהם עוד יותר ככל שהפך דומה אליהם. קנא בהם בעבור הדבר היחיד שהיה חסר ממנו ואשר היה להם, בעבור החשיבות שהם יכלו לתת לחייהם, בכמות האהבה שהם חוו בשמחותיהם וברעותם, בשמחה המרעישה אך המתוקה של להיות תמיד מאוהבים. כל אלה היו תמיד מאוהבים בעצמם, בנשים, בילדיהם, בכבוד או בכסף, בתוכניות או בתקוות.”

“לוסי נראתה כאילו היא כלואה בידי לגיון של אנשים בחייה שתמיד רצו את מה שנכון בשבילה. וכתוצאה מכך, בעיני כולם, היה לה הכול... ובכל זאת היא תמיד, תמיד הרגישה שאין לה כלום. אף אחד.”

“אולי קסם ואהבה, יחד, יכולים להשיג את מה שקסם לבדו אינו יכול.”

“הבעיות העמוקות ביותר של המין האנושי הן רוחניות במהותן. הן נטועות בסירובו של האדם לבקש את דרכו של אלוהים לחייו. הבעיה היא לב האדם, שרק אלוהים יכול לשנותו.”

“כדי לא ליפול לבידוד עלינו להיות נטועים בבית האלוהים ולהתמקד בשירות לו”

“בילוי זמן לבד עם אלוהים מעניק לנו ניצחון על הבשר”

“מר נייטלי לא יבוא עוד לשם לנחמת הערב שלו! — לא ייכנס עוד בכל שעה, כאילו היה תמיד נכון להחליף את ביתו שלו בשלהם! — איך אפשר היה לשאת זאת?”

“אבל עבור דור צעיר יותר של פעילי ימין שמרנים, שעתידים היו עד מהרה לעלות לשלטון... הם היו מאמינים אמיתיים שהתכוונו למה שאמרו, בין אם היה זה "אין מיסים חדשים" או "אנחנו אומה נוצרית". למעשה, עם הדוקטרינות הנוקשות שלהם, סגנון האדמה החרוכה שלהם, ותחושת הקיפוח המוגזמת שלהם, הנהגת הימין השמרני החדשה הזו הזכירה באופן מצמרר כמה ממנהיגי השמאל החדש בשנות השישים. כמו עמיתיהם משמאל, החלוץ החדש הזה של הימין ראה בפוליטיקה מאבק לא רק בין חזונות מדיניות מתחרים, אלא בין טוב לרע. פעילים בשתי המפלגות החלו לפתח מבחני סף, רשימות בדיקה של אורתודוקסיה, והותירו דמוקרט שהטיל ספק בהפלות בודד יותר ויותר, וכל רפובליקני שדגל בבקרת נשק למעשה ננטש. במאבק המניכאי הזה, הפשרה החלה להיראות כחולשה, כמשהו שיש להעניש עליו או לטהר אותו. היית איתנו או שהיית נגדנו. היית חייב לבחור צדדים.”

“הייתי עם אינסטינקט חריף ופתאומי שהצריך אותי להיות לבד. לא רציתי לראות אף אדם. ראיתי כל כך הרבה אנשים בחיי — הייתי מעורב בחברה כרגיל, אך מעבר לכך נטיתי להזדהות עם עצמי, עם רעיונותי, עם גורלי, עם אלה מכל המעמדות שפגשתי. תמיד הייתי מציל או מצולל — בשעה אחת בלבד עברתי את הרגשות האפשריים לאשרטון במלחמת ווטרלו. חייתי בעולם של אויבים בלתי ניתנים להבנה וחברים ותומכים בלתי ניתנים להפרדה.”

“לא משנה מה אתה מבחינה גופנית, זכר או נקבה, חזק או חלש, חולה או בריא — כל הדברים האלה חשובים פחות ממה שליבך מכיל. אם יש לך נשמה של לוחם, אתה לוחם. לא משנה מהו הצבע, הצורה, העיצוב של הצל שמסתיר אותו, הלהבה שבתוך המנורה נשארת אותה להבה. אתה הלהבה. זה מה שאני מאמינה.”

“הבדידות צופה ונאנחת, ואז מטפסת אל מיטתי ומושכת את השמיכה מעל... עצמו, לבוש לגמרי, עם נעליים והכול. הוא הולך לגרום לי לישון איתו שוב הלילה, אני פשוט יודעת את זה.”

“נוכח ריקנות רבה מדי, אמר אדם אחד, המוח ממציא. בדידות יוצרת חברה כשם שצמא יוצר מים. כמה מלחים נטרפו במרדף אחר איים שהיו רק הבהוב?”

“טסה: האם כל הערפדים כאלה? קרים כאלה? שרלוט: רבים מהם חיים כבר זמן רב. הם לא רואים את הדברים כפי שאנחנו רואים אותם.”

“השעמום הקיומי והתחושה שאתה כלוא בעבודה איומה עלולים לגרום לאדם לחשוב על דרך המילוט היעילה ביותר מהסבל, כולל לפלרטט עם רעיון ההתאבדות. פרננדו פסואה כתב ב'ספר האי-נחת' על תחושות המועקה והייאוש שלו: 'אני סובל מהחיים ומאנשים אחרים. אני לא יכול להסתכל למציאות בעיניים. אפילו השמש מייאשת ומדכאת אותי. רק בלילה, כשאני לבד, מנותק, נשכח ואבוד, בלי שום קשר לשום דבר שימושי או אמיתי – רק אז אני מוצא נחמה'.”

“המלחמה ההיא [המלחמה בבוסניה] בתחילת שנות התשעים שינתה בשבילי הרבה. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות, באירופה, חזרה מלאה של מחנות מעצר, רצח המוני של אזרחים, והשבה של העינויים והאונס כמעשי מדיניות. ולא ציפיתי שכל כך הרבה מחבריי יהיו אדישים — או אפילו ייקחו את הצד של הפשיסטים. זו הייתה תקופה שבה הרבה אנשים בשמאל אמרו: "אל תתערבו, רק נחמיר את המצב" או "אל תתערבו, זה עלול לערער את היציבות באזור". ואני חשבתי — ערעור היציבות של משטרים פשיסטיים הוא דבר טוב. מדוע שהשמאל יטרח לגבי היציבות של משטרים לא דמוקרטיים? האם לא היה זה דבר טוב לערער את יציבות משטרו של הגנרל פרנקו? זו הייתה תקופה שבה השמאל נקט בעיקר בעמדה שמרנית, של שמירת הסטטוס קוו — להשאיר את הבלקן בשקט, להשאיר את מילושביץ' בשקט, לא לעשות דבר. ושמרנות כזאת יכולה בקלות להתגלגל לתמיכה ממשית בתוקפים. שמרנות בנוסח ויימאר יכולה בקלות להתגלגל אל הסוציאליזם הלאומי. כך יצא שאנשים כמו אד הרמן, שותפו של נועם חומסקי לכתיבה, עברו מ"לא לעשות דבר בבלקן" לתמיכה ממשית במילושביץ', הכוח הריאקציוני ביותר באזור. אז התחלתי לראשונה למצוא את עצמי באותו צד עם הניאו-שמרנים. חתמתי על עצומות בעד פעולה בבוסניה, והייתי מביט למטה ברשימת השמות וממשיך למצוא שם את ריצ'רד פרל. שם את פול וולפוביץ. זה נראה לי מעניין. האנשים האלה אמרו שחייבים לפעול. קודם לכן נמנעתי מהם כמו ממגפה, במיוחד בגלל מה שאמרו על הגנרל שרון ועל ניקרגואה. אבל איש לא יכול היה לטעון שהם מתעניינים בנפט בבלקן, או בצרכים אסטרטגיים, והאנשים שניסו לטעון זאת — כמו חומסקי — נראו מגוחכים. אז עכשיו זה עניין אותי.”

“אני אחד מאותם אנשים מופנמים שפשוט מרגיש הרבה יותר טוב אחרי שהוא מבלה זמן לבד, חושב לעומק על רעיונות ורגשות. זהו סימן, כך הגעתי לחשוב, לסוג של הפרעה רגשית — תגובה לשבריריות פנימית. הלוואי שהייתי מסוגל יותר פשוט לפעול ולעשות, במקום להיאלץ כל הזמן לסגת ולבחון ולחשוב.”

“היה שם מן הסוג של שקט שאולי היה שורר ביום שלפני הבריאה. אדם עמד וחייך אל שניהם, דמות קטנה, מאוזנת להפליא בדיוק בין גן עדן לגיהינום. קרולי תפס בזרועו של אזירפאל. "אתה יודע מה קרה?" הוא לחש בהתרגשות. "השאירו אותו לבד! הוא גדל כבן אדם! הוא לא התגלמות הרוע ולא התגלמות הטוב, הוא פשוט... התגלמות אנושית-”