“האבל יכול להרוס אותך — או למקד אותך. אתה יכול להחליט שמערכת יחסים הייתה לשווא אם היא נאלצה להסתיים במוות, ואתה לבדו. או שאתה יכול להבין שלכל רגע בה היה יותר משמעות מכפי שהעזת להכיר בו אז, כל כך הרבה משמעות עד שזה הפחיד אותך, ולכן פשוט חיית, פשוט קיבלת כמובן מאליו את האהבה והצחוק של כל יום, ולא הרשת לעצמך להתבונן בקדושתה. אבל כשהכול נגמר ואתה לבד, אתה מתחיל לראות שזה לא היה רק סרט וארוחת ערב משותפת, לא רק צפייה בשקיעות יחד, לא רק קרצוף רצפה או שטיפת כלים יחד או דאגה לחשבון חשמל גבוה. זה היה הכול, זה היה הסיבה לחיים, כל אירוע ורגע יקר שבהם. התשובה לתעלומת הקיום היא האהבה שחלקתם, לעיתים באופן כה לא מושלם, וכאשר האובדן מעיר אותך אל יופייה העמוק יותר, אל קדושתה, אינך מצליח לקום מן הברכיים זמן רב; לא כובד האובדן כופה אותך על ברכיך, אלא התודה על מה שקדם לאובדן. והכאב תמיד שם, אבל יום אחד לא הריקנות, כי לטפח את הריקנות, למצוא בה נחמה, פירושו לזלזל במתנת החיים.”
דין קונץ