בית

“ספרים וטיוטות פירושם דבר שונה לגמרי אצל הוגים שונים. הוגה אחד אוסף בספר את הניצוצות שהיה מסוגל לגנוב ולהביא הביתה במהירות מקרני איזו תובנה שפתאום עלתה בו, בעוד הוגה אחר אינו מציע לנו אלא צללים — דימויים בשחור ואפור של מה שהלך והצטבר בנפשו ביום שלפני כן.”

“אולי יום אחד אעפיל בחזרה הביתה, מנוצחת, מנוצחת. אך כל עוד אוכל להפוך את אהבתי האבודה לסיפורים ולהפוך יופי מכאובי.”

“נשארתי בעיירה עד שעות הערב המוקדמות, וכשהשמש החלה לשקוע, גם לבי שקע. זו ההזדמנות האחרונה שלך לחזור, אמרתי לעצמי. ברגע שיחשיך לגמרי, ייתכן שלעולם לא תוכל לצאת מכאן. חזרתי הביתה באותם אוטובוסים שהביאו אותי לשם. הגעתי לפני שבע, ואף אחד לא שם לב שברחתי.”

“מה שאנו מכנים בית הוא בסך הכול כל מקום שמצליח להפוך לזמין לנו בעקביות רבה יותר את האמיתות החשובות שהעולם הרחב מתעלם מהן, או שהאני המוסח והססני שלנו מתקשה להיאחז בהן.”

“אתה צריך לדמיין אותי לבד באותו חדר במגדלן, לילה אחרי לילה, מרגיש, בכל פעם שהמוח שלי מתרומם אפילו לשנייה מהעבודה, את ההתקרבות הבלתי פוסקת של זה שהייתי רוצה שלא לפגוש. מה שפחדתי ממנו סוף סוף הגיע אליי. בתקופת הטריניטי של 1929 נכנתי והודחתי שהאל הוא אל, כרעתי והתפללתי: אולי, באותו לילה, המומר הכי מדוכא והכי מתנגד באנגליה. אז לא ראיתי את הדבר המבריק והברור ביותר – הצניעות האלוהית שמקבלת ממור אפילו בתנאים כאלה. הבן-זונה לפחות הלך הביתה ברגליו. אבל מי יכול להעריץ אהבה שתפתח שערים גבוהים לבן-זונה שמגיע מתנודד, מתקומם, מרוגז ומביט סביב בחיפוש אחר בריחה? המילים "compelle intrare" – להכריח להיכנס – נרקבו על ידי אנשים רעים עד שהפכנו לצמרת; אבל, כשהן מובנות נכון, הן חודרות לעומק הרחמים האלוהיים. הקשיחות של אלוהים עדינה יותר מרכות האנשים, והכרח שלו הוא השחרור שלנו.”

“פילוסופייתי פשוטה: מדובר בגישה פשוטה, יומיומית, ובעלת תבונה טבעית בדברים.”