“בתקופה הצעירה של התפתחותו הרוחנית של המין האנושי יצרה הפנטזיה האנושית אלים בצלמו של האדם, אשר, באמצעות פעולות רצונם, נחשבו כמי שאמורים לקבוע, או לפחות להשפיע, על העולם התופעתי. האדם ביקש לשנות את נטייתם של אלים אלה לטובתו באמצעות קסם ותפילה. רעיון האל בדתות הנלמדות כיום הוא עידון של אותו מושג קדום של האלים. אופיו האנתרופומורפי מתגלה, למשל, בעובדה שבני אדם פונים אל הישות האלוהית בתפילות ומתחננים למילוי משאלותיהם. איש, בוודאי, לא יכחיש כי הרעיון בדבר קיומו של אל אישי, כל-יכול, צודק ומיטיב-כול, מסוגל להעניק לאדם נחמה, עזרה והכוונה; גם, בזכות פשטותו, הוא נגיש למוח הפשוט ביותר. אולם, מצד אחר, כרוכות ברעיון זה עצמו חולשות מכריעות, אשר הורגשו בכאב מאז ראשית ההיסטוריה. כלומר, אם ישות זו היא כל-יכולה, הרי שכל מאורע, לרבות כל מעשה אנושי, כל מחשבה אנושית וכל רגש ושאיפה אנושיים, הם גם מעשה ידיו; כיצד אפשר אפוא לחשוב על הטלת אחריות על בני אדם על מעשיהם ומחשבותיהם לפני ישות כל-יכולה שכזו? בהטלת עונשים ותגמולים היה הוא, במידה מסוימת, שופט את עצמו. כיצד אפשר ליישב זאת עם הטוב והצדק המיוחסים לו?”
אלברט איינשטיין