נדיבות

“החסד שאנו מקבלים מאחרים בחיים, הוא גם החסד שנרצה לתת. הקשיחות שאנו מקבלים מאחרים בחיים, תהיה גם הקשיחות שניתן. אבל כוח אמיתי טמון בראיית הקשיחות שקיבלנו בחיים; ובחיים בדרך כזו שאחרים לעולם לא ירגישו מאיתנו את אותו הדבר.”

“חמלה קשורה יותר לגישה שאנו מביאים למפגשים שלנו עם אנשים אחרים מאשר לכל מדד כמותי של נתינה.”

“אל תזניחו להראות הכנסת אורחים לזרים, כי בעשותם זאת יש שאירחו מלאכים מבלי לדעת זאת”

“כשאדם חושב שאשה שמשרתת עושה זאת "כי זה מה שעושות אמהות או אמיתיות", הוא מינק את היותה אמיתית כבני אדם ומחמיץ את האדיבות הטמונה בפעולותיה.”

“חמלה, התרפה עצמית ורחמנות אינן שייכות בלעדית לאומה או דת אחת.”

“שפע בחיים בא מנדיבות”

“אהבה מוגדרת על ידי מעשי חמלה ונדיבות אנושית קשים.”

“אני לא חושב שיש הוכחה דמונסטרטיבית (כמו של אוקלידס) לנצרות, או לקיום החומר, או לטוב לב וליושרה של החברים הטובים והוותיקים שלי. אני חושב שהשלושה (למעט אולי את השני) סבירים הרבה יותר מהחלופות. הטיעון לנצרות בכלל מוצג היטב על ידי צ'סטרטון... למה אלוהים לא עושה את זה ברור באופן דמונסטרטיבי; האם אנחנו בטוחים שהוא בכלל מתעניין בתיאיזם שיביא להסכמה לוגית מחויבת לטיעון סופי? האם אנחנו מתעניינים בזה בעניינים אישיים? אני דורש מחברי אמון בטוב לב שלי, שהוא בטוח בלי הוכחה דמונסטרטיבית. זה לא יהיה אמון אם הוא מחכה להוכחה קפדנית. תזיזו את זה, הסיפורים האגדיים בעצם מכילים את האמת. אוטלו האמין בתמימות של דסדמונא כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. ליר האמין באהבת קורדיליה כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. "התהילה שלו הולכת לאיבוד למי שנשאר עד שכל השבחים נגמרים". הגדלות, הנדיבות שמאמינים בהסתברות סבירה, נדרשת מאיתנו. אבל אם מישהו האמין והיה טועה? אז היית משלים למחמאות ליקום שלא ראוי להן. הטעות שלך הייתה עדיין יותר מעניינת וחשובה מהמציאות. ואיך זה יכול להיות? איך יקום טיפשי יצר יצורים שהחלומות שלהם חזקים, טובים, עדינים יותר ממנו?”

“בהעשירים תמצאו לעולם גבר אמיתי ורחום רק בטעות, אפילו לא. הם עשויים לתת את כספם, אך מעולם לא יתנו את עצמם; הם אגואיסטים, סודיים, יבשים כעצמות ישנות. כדי להיות חכם מספיק כדי לאסוף כל הכסף הזה, עליך להיות טיפש מספיק כדי לרצות אותו.”

“תנינה, טובות וחסד הם ביטוי לאהבה.”

“שמתי לב שברוב המקרים, המעט ביותר שאתה נותן הוא הטוב ביותר שמישהו באמת צריך. לכן, אל תחכה תמיד עד שיהיה לך משהו גדול לתת לפני שתעשה זאת! ה"גדול" של מישהו הוא ה"קטן" שלך!”

“אם... אומר: אל תהיה חמדן, היה נדיב, ייתכן שתפרש זאת בלבך באופן כזה שתפתח חמדנות לנדיבות”

“להרגיש אילו מתנות לקבל ואילו להשאיר מאחור הוא דרכנו לגלות חירות”

“אפשר לחיות את החיים רק בחסד, בהכרת תודה ובנדיבות”

“... ונתנה לאי-השלמות ולעבר השתקפות את כל העדינות שבענוה, את כל האבל שבאהבה; הובילה את המשפט הנעשה לסיומו אל מה שמתחיל, והאטה או התאיצה את קצב הסילבות כדי להביאן, למרות ההבדל ביניהן, לריתמוס אחיד, ונתנה לפרוזה הזו, כל כך רגילה, נשימה של חיים, רציפה ומלאת רגש.”

“לא, זה לא דברי מקובלים, אדון! אם עד עכשיו, למשל, נאמר לי "אהבה את שכנך" ואני אהבתיו, מה היה תוצאתו?. . . מה היה תוצאתו? שירחתי את חולצתי בשני, חילקתי אותה עם שכני, ושתינו נותרנו חצי ערומים, כדברי האמרה הרוסית: "אם תרדוף אחר כמה ארנבות בו-זמנית, לא תפגוש אף אחת מהן". אך המדע אומר: אהבה את עצמך ראשית, כי הכל בעולם מבוסס על אינטרס עצמי. אם תאהב רק את עצמך, תארגן את ענייניך כראוי, וחולצתך תישאר בשלמותה. ואמת כלכלית מוסיפה שיותר יסודות יציבים יש בחברה, יותר חולצות שלמות, כך תהיה יסודה יציב יותר ותעמוד על מטרתה המשותפת. ולכן, על ידי כך שאני מקנה לכל אחד, כמעין, ועובד כך ששתי שכני יקבל יותר מחולצה רוחצת, לא מתוך חסדות פרטיות מבודדות, אלא כתוצאה מפריח”

“בסופו של דבר, אולי עלינו כולנו לוותר על הניסיון להחזיר לאנשים בעולם הזה שמקיימים את חיינו. בסופו של דבר, אולי חכם יותר להיכנע מול ההיקף המופלא של נדיבות אנושית ופשוט להמשיך לומר תודה, לעד ובכנות, כל עוד יש לנו קול.”

“מחווה אדיבה יכולה להגיע אל פצע שרק חמלה יכולה לרפא”

“אם ההקרבה אינה נושא חיי, אין טעם לספר את הסיפור.”

“הספרים ההרואיים, גם אם יודפסו באותיות לשוננו האימהית, יהיו תמיד בשפה מתה לזמנים מנוונים; ועלינו לחפש בעמל את משמעותה של כל מילה וכל שורה, ולשער מובן רחב יותר מזה שהשימוש הרגיל מתיר מתוך מעט החוכמה והגבורה והנדיבות שיש בנו.”