קיום

“אם אתה נופל לקטגוריה של אנשים שרוצים לעשות שימוש גדול בקיומם, עליך לשאול את עצמך את שתי השאלות האלה; מה אני עושה עכשיו?; לאן זה לוקח אותי?”

“החיים הם ספר. אנחנו כותבים בהם בקיום היומיומי.”

“כהרף עין, כל הימים התמימים של העבר, ההווה והעתיד יתמזגו לתוך תהום הנצח הבלתי נודעת. רק שרידים קלושים מהקיום החולף והשברירי שלנו יגיעו לדורות הבאים. בקמטי הזמן, הבתים שלנו יתפוררו. חברות שעבדנו בהן ייסגרו או יתמזגו עם תאגידים חסרי פנים אחרים. מה שישרוד אחרינו הם הילדים שלנו והמילים שלנו.”

“האם אין זה אפשרי — אני תוהה לעיתים קרובות — שדברים שחווינו בעוצמה רבה חווים קיום עצמאי מן התודעה שלנו; שהם, למעשה, עדיין קיימים? ואם כן, האם לא יהיה אפשרי, בבוא העת, שימציאו איזה מכשיר שבעזרתו נוכל להתחבר אליהם? … במקום לזכור כאן סצנה ושם צליל, אכניס תקע אל הקיר; ואאזין לעבר”

“כשהתּרופות נכנסו לגופי, רציתי להרוג מישהו ששנאתי. לא ידעתי שיש בתוכי ורוניקות אחרות, ורוניקות שיכולתי לאהוב.”

“הוא אתאיסט, כל מי שאינו מאמין באלוהיי, וזעמו של האל רובץ עליו; אני זכאי להטיל עליו את הזעם הזה, רועם הקנאי”

“להסתפק בדאגה היא להכחיש את קיומך העצמי.”

“בערך פעם או פעמיים בכל חודש אני משתתף בוויכוחים פומביים עם מי שהצורך הבוער שלהם הוא לחזר אחר ישויות על־טבעיות ולזכות באישורן. לעיתים קרובות מאוד, כשאני אומר את דעתי שאין ממד על־טבעי, ובוודאי לא כזה שזמין רק למאמינים או במיוחד להם, ושהעולם הטבעי נפלא דיו — ואפילו מופלא דיו אם אתם מתעקשים — אני זוכה למבטים מלאי רחמים ולשאלות מודאגות. כיצד, אם כן, שואלים אותי, אני מוצא משמעות ותכלית בחיים? כיצד מטריאליסט גס וסתמי, שאין לו ציפייה לחיים שלאחר המוות, מחליט מה, אם בכלל, ראוי שידאגו לו? בהתאם למצב רוחי, אני לפעמים, אך לא תמיד, נמנע מלהצביע על כך שזו שאלה מעליבה ופטרונית עד כדי נשימה נעתקת. (היא עומדת בשורה אחת עם השאלה המעודנת לא פחות: מאחר שאינך מאמין באלוהינו, מה מונע ממך לגנוב ולשקר ולאנוס ולהרוג כאוות נפשך?) כשם שהתשובה לשאלה האחרונה היא: כבוד עצמי והרצון לכבוד מצד אחרים — בעוד שבינתיים דווקא אלה הסבורים שיש להם היתר אלוהי הם באמת המסוגלים לכל תועבה — כך התשובה לשאלה הראשונה נחלקת לשניים. חיים שיש בהם ולו מעט מחברות, אהבה, אירוניה, הומור, הורות, ספרות ומוזיקה, והזדמנות להשתתף במאבקים לשחרורם של אחרים, אי אפשר לכנותם "חסרי משמעות" אלא אם כן האדם החי אותם הוא גם אקזיסטנציאליסט ובוחר לכנותם כך. ייתכן שכל הקיום הוא בדיחה חסרת טעם, אבל למעשה אי אפשר לחיות את חיי היומיום כאילו כך היה. ואילו אם מישהו ביקש להגדיר חוסר משמעות ועקרות, הרעיון שחיי אדם צריכים להישרף בכפרה אשמה, מפוחדת, שקועה בעצמה, של ישויות על־טבעיות שאינן קיימות… אבל, די, די. מספיק.”

“שאף לגלות מדוע אתה קיים, ואז התחל להשקיע את זמנך במטרה ובייעוד שלך.”

“איזה בדיות הן, האימהות. דחלילים, בובות שעווה שנוכל לתקוע בהן סיכות, תרשימים גסים. אנו מכחישים להן קיום משל עצמן, אנו ממציאים אותן כך שיתאימו לנו — הרעב שלנו, המשאלות שלנו, החסרונות שלנו.”

“לא, אינך חייב לחיות כאדם; זהו מעשה של בחירה מוסרית. אבל אינך יכול לחיות כמשהו אחר — והחלופה היא אותו מצב של מוות-בחיים שאתה רואה כעת בתוכך וסביבך, מצב של דבר שאינו ראוי לקיום, שאינו עוד אנושי ופחות מחיה, דבר שאינו יודע אלא כאב וגורר את עצמו לאורך שנותיו בייסורי השמדה עצמית נטולת מחשבה.”

“חוכמה טהורה היא "פרי החיים"; קלישאות בנאליות הן "מכת הקיום".”

“חיים תבוניים על כוכב לכת מגיעים לבגרות כאשר הם מגלים לראשונה את הסיבה לקיומם שלהם.”

“הישרדות היא להסתתר במגבלות המחנקות של קיום זעיר שכזה, אותו אני מגדיר כ'אני', במקום לתת ל'אני' לרוץ במרחב האינסופי של כל מה שלא אני. ואם חיית ההישרדות לא תאפשר חופש כזה, אז אני אשמר את עצמי עד מותי.”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“הדבר החשוב הוא לא להפסיק לשאול שאלות. לסקרנות יש סיבה משלה להתקיים.”

“אני אחד בשמחה עם כל הקיום.”

“אם אתה מאמין שאלוהים טוב ושהוא אוהב אותך בלי קשר למי שאתה או למה שאתה עושה, תעבוד אותו בכל לבך. תשבח אותו בהודיה. אם אתה מאמין שהוא כועס עליך, תבוא אליו בפחד ותנסה לפייס את כעסו. ואתה לא יודע מתי כעסו יחלוף. אל כזה מחזיק אותך בייסורים נפשיים מתמידים. זהו סוג האל הטיפוסי שאנו בדרך כלל עובדים. זהו האל הטיפוסי שאושר על ידי הסמכות.”

“אנחנו לא יכולים לשכפל את החיים של אנשים אחרים. על כל אחד מאיתנו ליצור משמעות אישית לקיומנו הייחודי. עלינו לשמש כ'זן מאסטר' של עצמנו, להתעורר לאמת האישית שלנו ולחתור למימוש הטבע הייחודי של כל אחד מאיתנו.”

“ספרי כל רגע של קיום כנס”