ריקוד

“תיהנה מן האקסטזה של הריקוד היומיומי.”

“אה! הקיץ כאן. חגגו את האורות, ריקדו עם הפרחים הפורחים, שחו עם הגלים הנוגעים ללב, שירו תחת אור הכוכבים החלומי, ריקדו עם הרוחות, התאהבו בשמים הכחולים ובשמחות הפשוטות של החיים.”

“הזמנה לרקוד—זה ריקוד. ולפעמים מכבים את האורות באולם הנשפים הזה. אבל אנחנו נרקוד בכל זאת, אתה ואני. גם בחושך. במיוחד בחושך. האם אוכל לזכות בתענוג?”

“אני רוקדת על לחן הלב שלי”

“התקווה רוקדת בשמיים ומזמינה אותך לרקוד.”

“מה אוכל לספר לך על האלכימיה של תאומים? תאומים הם שני גופים שרוקדים לפי שמחתו של זה. שני מוחות שטובעים בייאושו של זה. שני רוחות שעפות עם אהבתו של זה. תאומים הם שני יצורים נפרדים המחוברים בלב!”

“החיים הם כמו אוקיינוס; ריקוד אלגנטי עד אין קץ בין שלווה לכאוס. ולמרות שמבט בטל במחזה הזה יכול להיות כה יפה, לא לכך החיים נועדו. אל תעמדו רק על החוף… קפצו פנימה!”

“אני לא יכולה שלא לרוקד!”

“בכל פעם שאתה מחייך, בכל פעם שאכפת לך, בכל פעם שאתה אוהב, בכל פעם שאתה משתף, רוחך תרקוד בשמחה כי האושר שם”

“אני אברהם לינקולן, ענוי. חברי ביקשו ממני להתמודד על המושב, אך עמדתי הפוליטית קצרה ומתוקה, כמו ריקודה של זקנה.”

“קבלה" היא מילה חשובה מאוד בחיינו. אנשים דוחפים את עצמם אל טירוף ואל מוות כשהם חושבים על התהום הקיימת בין האידיאלים שלהם לבין המציאות האמיתית שבה הם חיים. חייב להיות איזון בין שיפור העצמי והנסיבות של האדם לבין קבלת המציאות. יש ריקוד יפהפה שעל האדם ללמוד, והוא כולל חיבוק של מציאות חייך כפי שהיית מחבק בן זוג לריקוד לטיני על רצפת אולם הנשפים, והנעת בן הזוג הזה (המציאות שלך) בצעדים חינניים, לעבר המקום שבו אתה רוצה להיות ממוקם, על רצפת הריקודים הזאת. אם תרקוד בלי בן זוג (המציאות הנוכחית שלך), תגיע ליעדך ריק. ריק. כלומר, אם בכלל תגיע לשם. אבל כשאתה רוקד עם אותו בן זוג, מחבק ומקבל אותו על כל פגמיו ותכונותיו הגואלות, תוכל לנוע על פני רצפת הריקודים הזאת כאדם מלא ושלם. בכל מקום שבו תעצור בסופו של דבר באולם הנשפים הזה, תעצור שם כאדם שלם, לא כריק. לכן, קבל את הטעויות שנעשו לך ואת הטעויות שעשית. קבל את העובדה שלא גדלת בצורה מושלמת ושאינך מושלם כעת. קבל, חבק, אהוב את האנשים שניתנים לך לאהוב. ואהוב את עצמך בדיוק כפי שאתה.”

“המחול הוא השותף השקט של המוזיקה ומשתתף בחלוקת עבודה: המוזיקה מציגה גרסה מסוגננת של תודעתו של האדם בפעולה—המחול מציג גרסה מסוגננת של גופו של האדם בפעולה.”

“הסמל של דרמה, סימפוניה או ריקוד מועיל כדי לתקן אבסורד מסוים העלול להתעורר אם נדבר יותר מדי על כך שאלוהים תכנן וברא את העולם לטובה ואז סוכל בידי הרצון החופשי של הברואים. הדבר עלול לעורר את הרעיון המגוחך שהנפילה תפסה את אלוהים בהפתעה והפכה את תוכניתו, או — מגוחך עוד יותר — שאלוהים תכנן את כל העניין בתנאים שהוא ידע היטב שלעולם לא יתממשו. למעשה, כמובן, אלוהים ראה את הצליבה בשעת בריאת הערפיליות הראשונות. העולם הוא ריקוד שבו הטוב, היורד מאלוהים, מופרע בידי הרע העולה מן הברואים, והעימות הנוצר נפתר באמצעות נטילתו של אלוהים עצמו את טבע הסבל שהרע מחולל.”

“כדי להבין את שיר החיים, הקשב למנגינת הרוח והאוקיינוס וצפה בריקוד הגלים והמים.”

“סיפור סיפורים הוא בסופו של דבר הדרך היחידה שאנו מכירים, מלבד שיר, ריקוד, ציור ומוזיקה, לחלוק עם בני שבטנו מה פירושו להיות אנושי, לבטא את התחושות הבלתי ניתנות להגדרה המאחדות את האנושות.”

“אף גינאה של כסף שנרכש בעמל לא צריכה ללכת לבניית המכללה מחדש לפי התוכנית הישנה, כשם שבוודאי אף גינאה לא הייתה יכולה להיות מוצאת על בניית מכללה לפי תוכנית חדשה: לכן יש לסמן את הגינאה "סמרטוטים. נפט. גפרורים." ויש לצרף אליה פתק זה. "קחו את הגינאה הזאת, ובאמצעותה שרפו את המכללה עד היסוד. הציתו את הצביעויות הישנות. תנו לאורו של הבניין הבוער להבריח את הזמיריות ולהאדים את הערבות. ותנו לבנותיהם של גברים משכילים לרקוד סביב האש ולהשליך חופן אחר חופן של עלים מתים אל הלהבות. ותנו לאמותיהן להישען מן החלונות העליונים ולקרוא, 'תנו לה לבעור! תנו לה לבעור! כי נמאס לנו מן ה'חינוך' הזה!”

“החיים הם אמונת חלום של ריקוד”

“אפילו אם לא בצורה מושלמת, לעסוק באמנות — זה דרך לגדל את הנפש, אלוהים יודע. שירו בשירותים. ריקודו לרדיו. סיפרו סיפורים. כתבו שיר לחבר, אפילו שיר גרוע. עשו זאת ככל יכולתכם. אתם תקבלו תגמול עצום. אתם תיצורו משהו.”

“הוא חשב שכל האדם, נמס, משתנה תמיד עד שמתפרק לגמרי, בעוד שדמותו של האמן נותרת ללא שינוי, זהה לעצמה תמיד. הוא חשב שהמאבק במוות, אולי, הוא שורש כל האמנות, אולי גם שורש כל מחשבה. אנחנו חוששים ממוות, אנחנו מתחנפים בפני חוסר היציבות בחיים, אנחנו נבהלים לראות את הפרחים מתייבשים שוב ושוב, את העלים נופלים, ואנחנו יודעים בליבנו שגם אנחנו זמניים ונאבקים בחוקים, מנסחים מחשבות – כדי להציל משהו מהריקוד הגדול של המוות, כדי ליצור משהו שיחזיק מעמד יותר מאשר אנחנו. אולי האישה עליה צייר האמן את מרי הקדושה שלו כבר מתה או מתייבשת, ואולי הוא עצמו ימות בקרוב; אחרים יישבו בביתו, יאכלו בשולחנו – אך עבודתו תעמוד עדיין מאות שנים לאחר מכן, ותמשיך להאיר בכנסייה השקטה, יפה ללא שינוי”

“הו אהובתי, אני רוצה לחיות באהבתך, לחוש את שמחת החיים, לראות את יופיים של התשוקות, ליהנות משיר הלב, לרקוד איתך, אהובי.”