ילדות

“הנסיבות שסבבו את לידתך אינן חשובות כמו ההזדמנות לחיות את החיים”

“פתחו את חייכם עכשיו, אווררו את הרקוב והלבינו את הזיהום, ואז הזמינו בחזרה את חלומות הילדות שלכם, קראו אליכם את הטוב שבכם ונשמו עמוק יותר מכפי שנשמתם זה זמן רב מאוד. האמינו באחיזות של לבכם. אתם יכולים להפוך לכל אדם ולכל דבר שלבכם חפץ בו, ברגע שתפנו את העומס ותמלאו את עצמכם בכוח חיובי ובכוונות.”

“יום הלידה הוא יום החיים.”

“כשוב ושוב גבר יספר לי על תחושות ילדות מוקדמות של שפע רגשי, של שמחה שאינה מוכבלת, על תחושת חיבור לחיים ולאנשים אחרים, ואז קרה פיצול, התנתקות, והרגשה הזאת של אהבה, של חיבוק, נעלמה. כך סיפרו לי הגברים, מבחן הגבריות היה הכנות לקבל את האובדן הזה, שלא לדבר עליו אף לא בגעגועים פרטיים. בצער, בטרגדיה, רבים מהגברים האלה זוכרים את הרגע הפראלי של אבל ושברון לב: הרגע בו נאלצו לוותר על הזכות להרגיש, לאהוב, כדי לקחת את מקומם כגברים פטריארכליים.”

“אם היה דבר כזה כמו מילוליות סופנית, היית מת בילדותך.”

“גם בתחביבים שלך, לא היה תמיד איזה משיכה סודית שהאחרים פשוט לא מבינים – משהו שלא אפשר לתייג, אבל תמיד על סף לפרוץ, ריח העץ החתוך במוסך או הקליק-קליק של המים על צד הסירה? כל החברויות שמימיות נולדות ברגע שבו סוף סוף פוגשים מישהו שיש לו רמז (אם גם חלש ולא בטוח) למה שאתה תמיד חיפשת, מה שאתה רצית מאז הלידה, ובין כל הרצונות האחרים, ברגעי השקט הקצרים שבין התשוקות הרועשות, הלילה והיום, שנה אחרי שנה, מילדות עד זקנה, אתה מחכה, מקשיב, מחפש? אף פעם לא היה לך את זה. כל מה שתפסו עמוק את נשמתך היו רק רמזים – נצנוצים מפתים, הבטחות שלא התממשו, הדהודים שנעלמו ברגע שנשמעו. אבל אם זה באמת יתבהר – אם יגיע הדהוד שלא נעלם אלא מתרחב לצליל עצמו – תזהה אותו. בלי שום ספק תאמר: "הנה סוף סוף מה שנולדתי בשבילו". אנחנו לא יכולים לספר אחד לשני על זה. זה החתימה הסודית של כל נשמה, הרצון הבלתי ניתן לתקשורת ולסיפוק, הדברים שרצינו לפני שפגשנו את האישה, לפני שעשינו חברים או בחרנו עבודה, ושעדיין נרצה על מיטת המוות, כשהמוח כבר לא יודע מה זה אישה, חבר או עבודה. כל עוד אנחנו כאן, זה קיים. אם נאבד את זה, נאבד את הכול.”

“בני האדם המודרניים לומדים מילדותם שהם חלשים וחוטאים. למדו אותם שהם התגלמות התהילה וילדי העוצמה האלמותית. בסופו של דבר תקום חברה מלאה לבבות אמיצים.”

“לא היה לי שום טראומה בילדות. אם מישהו אי פעם הניח שהספרים שלי הם אוטוביוגרפיים, הוא יתאכזב קשות, כי אף אחד מהדברים האלה לא קרה לי.”

“לעיתים קרובות הספר למבוגרים אינו בשבילך, עדיין לא, או שיהיה בשבילך רק כשאתה תהיה מוכן. אבל לפעמים אתה תקרא אותו בכל זאת, ואתה תיקח ממנו כל מה שתוכל. ואז, אולי, אתה תחזור אליו כשאתה תהיה מבוגר יותר, ואתה תגלה שהספר השתנה משום שגם אתה השתנית, והספר חכם יותר, או טיפש יותר, משום שאתה חכם יותר או טיפש יותר משהיית כילד.”

“בילדותי, אני מניח, לא הייתי לגמרי נורמלי. הזמנים המאושרים ביותר שלי היו כשהשאירו אותי לבד בבית בשבת.”

“בראדלי הדסטון, במעילו השחור המכובד ובאפודתו, ובחולצתו הלבנה המכובדת, ובעניבתו השחורה הרשמית המכובדת, ובמכנסיו המכובדים בצבע פלפל ומלח, עם שעון הכסף המכובד שלו בכיסו ורצועת השיער המכובדת שלו סביב צווארו, נראה כצעיר מכובד לגמרי בן עשרים ושש. הוא מעולם לא נראה בלבוש אחר, ואף על פי כן הייתה נוקשות מסוימת באופן לבישתו אותו, כאילו חסרה התאמה בינו לבינו, המזכירה כמה מכונאים בבגדי החג שלהם. הוא רכש באופן מכני אוצר גדול של ידיעות מורה. הוא היה מסוגל לעשות חשבון בעל פה באופן מכני, לשיר מן הכתב באופן מכני, לנגן בכלי נשיפה שונים באופן מכני, ואפילו לנגן בעוגב הכנסייה הגדול באופן מכני. מילדותו המוקדמת ואילך היה מוחו מקום לאחסון מכני. סידור מחסנו הסיטונאי, כך שיהיה תמיד מוכן לענות על דרישותיהם של סוחרי הקמעונאות — היסטוריה כאן, גאוגרפיה שם, אסטרונומיה מימין, כלכלה מדינית משמאל — היסטוריה של הטבע, המדעים הפיזיקליים, מספרים, מוזיקה, המתמטיקה הנמוכה, ומה לא, כל אחד במקומו — הדאגה הזאת הטביעה בפניו מראה של דאגה; בעוד שההרגל לשאול ולהישאל העניק לו מראה חשדני, או מראה שהיה מתואר טוב יותר כמראה של מארב. היה בפנים מין טרדה קבועה. זה היה הפנים השייכות לאינטלקט איטי מטבעו או בלתי קשוב, שעמל קשה כדי להשיג את אשר השיג, ושעתה היה עליו להחזיק בו משהושג. תמיד נדמה היה שהוא מוטרד שמא יחסר דבר־מה במחסן המנטלי שלו, והוא עורך ספירה כדי לוודא זאת.”

“אם אתה נושא את ילדותך איתך, לעולם אינך נעשה מבוגר יותר.”

“אדי גילה אחת מן האמיתות הגדולות של ילדותו. המבוגרים הם המפלצות האמיתיות, חשב.”

“איזה בדיות הן, האימהות. דחלילים, בובות שעווה שנוכל לתקוע בהן סיכות, תרשימים גסים. אנו מכחישים להן קיום משל עצמן, אנו ממציאים אותן כך שיתאימו לנו — הרעב שלנו, המשאלות שלנו, החסרונות שלנו.”

“כל ישותו של טום מחאה כפיים לרעיון הזה. הוא היה עמוק, ואפל, ונורא; השעה, הנסיבות, הסביבה, הלמו אותו.”

“אשר לעבודת ילדים את חמתם, אני מתנגד לכך. הם יזדקקו לכל החמתם שיכולים להכיל, לשחרור סופי בעולם הבוגר. ציין אדם אחד גדול בתולדות ההיסטוריה שלא עבר ילדות מלאה בלחץ, עם מנעול בטיחות דוכא.”

“למדתי על דת כפי שרוב הילדים למדו על מין, [בחצר בית הספר]. . . . הם הפחידו אותי בכך שאמרו לי שיש איש מת בשמיים הצופה בכל מה שאני עושה, ואני השבתי להם בהסבר מאין באים תינוקות. כמה מהאימהות שלהם התקשרו לאמי כדי להתלונן, אף שאני חושבת שאני הייתי מוטרדת יותר משהן היו: הן לא האמינו לי אבל אני האמנתי להן.”

“כי לא פעם אחת בחיי הילדותי לא חשבתי כילד. תמיד חשבתי על עצמי כאדם – אותו אדם שאני היום. מעולם לא חשבתי שדברתי בדרכי ילדים. מעולם לא חשבתי שהרגשות וההתאמות שלי פחות אמיתיים מהרגשות וההתאמות של מבוגרים. ובכתיבת משחקי הכוח אילצתי את הקורא לחוות את חייהם של ילדים מנקודת מבט זו – מנקודת מבט בה הרגשות וההחלטות שלהם לא פחות אמיתיות ולא פחות חשובות מאלה של מבוגר. ... משחקי הכוח מצהיר על האישיות של הילדים, ואלה שמבוגרים לחשוב על ילדים אחרת ... ימצאו ב-משחקי הכוח מקום לא נעים לחיות בו.”

“ישנם רק שני מורשת קבועה שאנו יכולים להאמין שניתן לתת לילדינו: אחת מהם היא שורשים, והשנייה, כנפיים.”

“ילד יכול למות אפילו במקום הבטוח ביותר עלי אדמות — רחם אמו!”