ילדות

“יושב בחדר הלימוד הישן שלו על הספה עם כריות קטנות על המשענות ומביט בעיניה הנלהבות בפראות של נטשה, רוסטוב הוחזר אל אותו עולם של בית וילדות שלא היה לו כל משמעות לאיש מלבדו, אך העניק לו מן ההנאות הגדולות ביותר בחייו.”

“כל אדם שחי מתוך מטרה ענה בשלב זה או אחר על השאלות האלה: האם אתה זוכר מי היית לפני שהעולם, ורעתו, גנבו את תקוותך? האם אתה זוכר מי רצית להיות לפני שדת, תרבות או ארגון אמרו לך להיות משהו שלא היית? האם אתה זוכר מה היה החלום שלך לפני שאמרו לך שהוא בלתי ניתן להשגה? האם אתה זוכר את הרגעים שבהם אלוהים המשיך להחזיר אותך לדבר האחד שבו היית הכי טוב (אבל המשכת להכחיש זאת)? האם אתה זוכר את הרגעים שבהם הוא הניח בידיך את ההזדמנות ואתה הלכת משם במקום זאת? האם אתה זוכר את הרגעים שבהם הוא המשיך לסגור את הדלתות על הדבר האחד שרצית כי הוא לא יעזור לך? האם אתה זוכר שהכול היה הולך להיות בסדר אילו פשוט האמנת, אבל ויתרת? על כל רגע רע האשמנו אחרים, שמרנו חשבון, נקמנו ושכחנו לחיות. כשאתה זוכר את ה"אני האמיתי" שלך, אז תוכל להתחיל לצעוד שוב קדימה בדרך אל הגילוי, אל חלומות הילדות ואל ייעוד חייך. (ועידת סופרים, 2012)”

“הדת מלמדת אותך להסתפק באי-תשובות. זהו סוג של פשע נגד הילדות.”

“למרות שהוא לעולם אינו מדבר על איך או מה או למה, אני יודע שיַלְדוּתוֹ הייתה קשה, שהוריו שברו את לבו. ספרים ומשקל עודף הם הבידוד שלו מפני כאב.”

“לכד את נעוריך, עוד כשר אפשר.”

“מה שהורה יכול לתת לילדיו הוא מתנת התפילה היומית”

“זה לא אפור, הרגישה קלרי מוכרחה לציין. זה ירוק. אם היה דבר כזה מילוליות סופנית, היית מת בילדותך, אמר ג'ייס.”

“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש'מסרו' את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וגם זה הציב קושי נוסף. רבים מן החיילים האמיצים והמתים כיום היו בכל זאת מגויסים. הקדושים המעונים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר 'אלוהי' שנראה, כפי שניסח זאת פעם אורוול, כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם גרמו להם) כדי להקים תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב אותה מטרה עומדת לנגד עיניהם. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה, המתמזגת באופן לא מחמיא עם נטייה מזוכיסטית להסתלקות עצמית. לא כולה”

“הבעיה עם אדם היא, שהוא כבר לא ילד.”

“אני יכולתי לעשות עד יותר טוב, אשתי, וידעתי הרבה יותר, אם לא הייתה לי גורלי מאז ילדותו. הייתי רוצח אדם בדו-קרב עם פיסטול על כך שהוא קרא לי נמוך-מוצא, כי באתי מליזבטה הריחנית ללא אב, ואז הם דחפו את זה בפניי במוסקבה. זה התפשט שם בזכות גריגורי וסיליביץ'. גריגורי וסיליביץ' מתלונן עליי על כך שאני מתמרד על מוצאי: "אתה פתחת את רחמה", אומר. אני לא יודע על רחמה, אבל הייתי מעדיף שיקלו אותי עוד בטרם נולדתי, כדי שלא יצאתי כלל אל העולם, אשתי.”

“הוא אמר לי שהביטוי ״הימים המאושרים ביותר בחייך״ התייחס לימי בית הספר שלך. זה נראה לי אז חסר היגיון, וחשדתי שזה או תעמולה של מבוגרים או, סביר יותר, אישוש לחשד המתגנב שלי שלרוב המבוגרים למעשה אין זיכרונות מהיותם ילדים.”

“הזהרתי את עצמי מפני הסכנה שבחמלה במקרה הזה. כמה קל היה לדמיין את טראומות הילדות שאולי עיוותו אותה למפלצת המוסרית שהפכה להיות, ואז לשכנע את עצמי שאפשר לאזן את הטראומות האלה — ולהפוך את השפעותיהן — באמצעות מעשי חסד מספקים.”

“מה שאני הכי שונא הם הספרים והסרטים וכל שאר הדברים שתמיד נגמרים בסוף טוב, אתה שונא את זה... עדיף להיות באושר ו... - אחרי הכול רציתי להראות את הטעם של העולם האמיתי, פצע בילדותו של האב, ואז פצע כשאשתו מתה...”

“התינוק הפצוע בתוך רבים מגברים הוא ילד שבעת שהביע לראשונה את אמתו, דוכא בשנאה אביתית, בעולם פטריארכלי שלא רצה שיעמוד בדעתו האמיתית. התינוק הפצוע בתוך רבות נשים היא ילדה שנלמדה מגיל צעיר שיש לה להפוך למה שהיא אינה, לשכוח את אמת הרגשות שלה, כדי למשוך ולשמח אחרים. כאשר גברים ונשים עונשים זה את זה על סיפוק האמת, אנחנו מחזקים את הרעיון שהשקרים טובים יותר. כדי לאהוב, אנחנו מקשיבים בכוונה לאמת של האחר, ובעיקר, אנחנו מאשרים את ערך סיפוק האמת. השקרים עשויים להרגיש טובים יותר, אך הם לא עוזרים להם להכיר באהבה.”

“איך אמיתי יותר מקריאת ילד? קריאת ארנב עשוי להיות חריף יותר אבל אין לו נשמה”

“ילדים הם לומדים טובים. הראשונים לומדים לפעול לפי מה שהם שומעים ורואים.”

“נוצרי שנולד מחדש צריך לחשוב על חזרה לחיים הישנים לא יותר מאשר מבוגר על ילדותו”

“אני מדען ואני יודע מה מהווה הוכחה, אך הסיבה שאני קורא לעצמי בשמו של ילדותו היא כדי להזכיר לעצמי שמדען חייב להיות כמו ילד לחלוטין. אם הוא רואה דבר, עליו לומר שהוא רואה אותו, גם אם לא זה שסבר שהוא יראה, או לא. ראה תחילה, חשוב אחר כך, ורק אז בדוק. אך תמיד ראה תחילה. אחרת תראה רק את מה שצפית לראות. רוב המדענים שוכחים את זה.”

“כי ילדים גדלים, אנחנו חושבים שמטרתו של ילד היא לגדול. אבל מטרתו של ילד היא להיות ילד. הטבע אינו בז למה שחי רק ליום אחד. הוא שופך את כל כולו אל תוך כל רגע. איננו מעריכים את השושן פחות משום שאינו עשוי צור ונבנה להחזיק מעמד. שפע החיים הוא בזרימתו; אחר כך זה מאוחר מדי. היכן השיר כשהוא כבר הושר? הריקוד כשהוא כבר נרקד? רק אנחנו בני האדם רוצים גם להחזיק בעתיד. אנו משכנעים את עצמנו שהיקום עוסק בענווה בפרישת יעדנו. אנו מבחינים בכאוס האקראי של ההיסטוריה יום אחר יום, שעה אחר שעה, אבל יש משהו לא נכון בתמונה. היכן האחדות, המשמעות, של יצירתו הנשגבת ביותר של הטבע? ודאי שמיליוני פלגי המקרה והשרירות הקטנים הללו זוכים לתיקונם בנהר התת־קרקעי העצום אשר, ללא ספק, נושא אותנו אל המקום שבו מצפים לנו! אבל אין מקום כזה, ולכן הוא נקרא אוטופיה. למותו של ילד אין יותר משמעות ממותם של צבאות, של אומות. האם הילד היה מאושר בעודו חי? זו שאלה ראויה, השאלה היחידה. אם איננו יכולים לסדר את אושרנו שלנו, זו יוהרה שמעבר לוולגריות לסדר את אושרם של הבאים אחרינו.”

“בנקודה שבה הוא, איוואן איליץ' של היום, החל להופיע, כל ההנאות שנראו כה ממשיות נמסו עכשיו לנגד עיניו והפכו למשהו פעוט ולעיתים מגעיל. וככל שהיה רחוק יותר מן הילדות, וככל שהתקרב יותר ליום הזה, כך נראו הנאותיו פעוטות ומפוקפקות יותר. זה התחיל בבית הספר למשפטים. שם נשאר משהו קטן שהיה באמת טוב: היה כיף, הייתה חברות, הייתה תקווה. אבל בשנים האחרונות נעשו הזמנים הטובים נדירים יותר. אחר כך, בתחילת שירותו אצל המושל, חזרו שוב כמה זמנים טובים: זיכרונות של התאהבות באישה. אחר כך הכול נעשה מבולבל, והזמנים הטובים לא היו רבים כל כך. אחר כך היו עוד פחות; ככל שהמשיך, היו פחות ופחות. נישואים... תאונה ואכזבה כזאת, וריח הפה הרע של אשתו, וכל החושניות והצביעות ההן! והדד-ליינים של חיי העבודה שלו, ודאגות הכסף ההן, שנה, שנתיים, עשר, עשרים — תמיד אותו סיפור ישן. וככל שזה נמשך, כך נעשה קטלני יותר. זה כאילו ירדתי במורד כשחשבתי שאני עולה במעלה. כך זה היה. בעיני החברה עליתי במעלה, אבל במידה שווה החיים חמקו ממני... ועכשיו הכול נגמר. לא נותר אלא למות!”