ילדות

“זו אחריותך הקיומית לגדל את ילדך כבן אדם מעל לכל דבר אחר – קתולי, מוסלמי, יהודי, אסייתי, קווקזי או כל דבר אחר.”

“אינך יכול לפעול בדרך הישנה, כפי שהתרגלת, כפי שתוכנתת בילדותך; תצטרך לשנות את עצמך, אחרת לא תשרוד”

“כימיה, עד ילדותי, לא מזמן כל כך, נחשבה למכשיר חישוב. משום שלא היה אפשר לצמצם אותה לפיזיקה. לכן היא הייתה פשוט איזו דרך לחשב את תוצאות הניסויים. אטום בוהר טופל כך.”

“רוסל אמר כי התפתחותם של אנשים כישרוניים כאלו — הכוונה לפולימאתים — דורשת תקופה של ילדות בה לא היה או היה מעט מאוד לחץ להתאמה, תקופה בה הילד יכול היה להתפתח ולרדוף אחר ענייניו האישיים, ככל שיהיו חריגים או מוזרים.”

“אמנם טוענים השואפים שברגע מסוים מחזירים לעצמנו את העצמי שהיה לנו פעם, כשנכנסים לבית או לגן בו חיו בעבר ילדותו, אך אלה הם עולי רגל מסוכנים, שסוף סופם כמעט שווה כישלון כהצלחה. במקום זאת, עלינו לחפש בתוכנו את המקומות הקבועים, המתאימים לשנים שונות. וישנם עייפות גדולה שמביאה לינה טובה יכולה, עד מידה מסוימת, לעזור בכך. כי כדי להביא אותנו לרדת לתעלות העמוקות ביותר של השינה, שם לא מגיעה שום התבוננות מהלילה, לא ניחוח זיכרון שיאיר את הדיאלוג הפנימי – אם הוא עצמו לא מפסיק – העייפות שמביאה לינה תהפוך את האדמה בתוכנו, תחדור את הסלע של גופנו, ותגלה שם, שם שרירינו מתעקלות ומתפתלות בתפוצותיהן, נשמות מחדש, את הגן בו שיחקנו בילדותו. אין צורך לנדוד כדי לראות אותו שוב; עלינו לחפור פ”

“למדו את הילדים חמלה ואמפתיה, כי כל היצורים נולדים אנוכיים.”

“אנחנו מאמינים שאנו מחפשים אושר באהבה, אך מה שאנו באמת מחפשים הוא היכרות. אנו מבקשים לשחזר, בתוך מערכות היחסים הבוגרות שלנו, את אותן תחושות עצמן שהכרנו היטב בילדותנו ושלעיתים נדירות הוגבלו רק לרוך ולדאגה. האהבה שרובנו טעמנו בתחילת הדרך באה שזורה בדינמיקות אחרות, הרסניות יותר: תחושות של רצון לעזור למבוגר שאיבד שליטה, של קיפוח מחמימותו של הורה או של פחד מכעסו, או של חוסר ביטחון מספיק כדי לבטא את משאלותינו המורכבות יותר. כמה הגיוני, אם כן, שכמבוגרים נמצא את עצמנו דוחים מועמדים מסוימים לא משום שהם שגויים אלא משום שהם מעט נכונים מדי — במובן של היותם מאוזנים, בוגרים, מבינים ואמינים במידה מופרזת — שכן בלבנו, נכונות כזאת מרגישה זרה ולא ראויה. אנו רודפים אחר אחרים מסעירים יותר, לא מתוך אמונה שהחיים איתם יהיו הרמוניים יותר, אלא מתוך תחושה לא מודעת שהם יהיו מוכרים ומרגיעים בדפוסי התסכול שלהם.”

“כל מה שהכאיב לי - שהאני שלי היה חצי דבר וחצי דבר אחר ולא דבר אחד כולה - היה האבלות של ילדותו, אך הכוח והשימוש בחיי לאחר שגדלתי.”

“הבעיה היחידה איתה היא שהיא פשוט מושלמת מדי. היא רעה באופן שמפתה, וטובה באופן שמנחם. היא שובבות, אבל אז היא חמימות של בית. חלומות של הפראי והמסוכן, אבל זיכרונות של ילדות ושמחה. היא שלמות. וכשנותנים לאדם משהו מושלם, טבעו הוא להקדיש את מחשבתו למציאת משהו פגום בו, ואז, כשהוא מצליח למצוא בו משהו פגום, הוא שש על מציאתו, ורואה רק את הפגם, ונעשה עיוור לכל השאר! ולכן לעולם לא נותנים לאדם דבר שהוא מושלם, כי כשנותנים לו את הבלתי מושלם והמכוער, האדם יקדיש את מחשבתו למציאת מה שטוב בבלתי מושלם, וכשימצא דבר אחד טוב במה שמפגום עד מאוד, הוא יראה רק את הדבר הטוב האחד, ולא יראה עוד את כל מה שמכוער. ולכן....האדם מתלונן בפני האל על כך שיש לו פחות ממה שהוא רוצה... אבל זה הדבר היחיד שהאדם מסוגל לשאת. האדם אינו מסוגל לשאת את מה שהוא מושלם. זה טבעו של בן התמותה לשמוח בדבר האחד שהוא יכול לומר בגאווה שמצא בכוחות עצמו, ללא עזרתו של אחר, בין אם זה צל ביהלום מושלם, או השתקפות יפהפייה ועמומה במראה דהויה עד מאוד.”

“כל פינה וכל חדר בבית יאחזו בזיכרונות, ותהיינה אלה הזמנים הנעימים ביותר ששיתפתם בהם עם משפחתכם.”

“פנטזיית החיים; כשהייתי ילד, אמרתי: ׳אני לא יכול לחכות לגדול׳. כשהייתי מבוגר, אמרתי: ׳אני מתגעגע להרפתקאות הילדות׳.”

“אנשים מסוימים נושאים צורך להיות רעים, כאילו הם מפעילים יכולת שהם נאלצו להתעלם ממנה באופן חלקי עוד מילדותם.”

“תמיד היה לי מקום לרוץ והזדמנות לשחק עם הדמיון. אהבתי גם שהאמא שלי ציירה וצבעה איתי. תמיד זוכר שההורים שלי אהבו אותי, וזה חשוב כשאתה ילד; הם תמיד הראו לי כמה הם גאים בהישגים שלי. וגם חשוב כשהורים תולים את הציורים של הילדים על המקרר.”

“כשעץ נחתך, יפרח ענפים חדשים קרוב לשורשיו. נשמה שנהרסה בעת צמיחתה תעבור לעיתים קרובות אל האביב הראשון שלה, אל ילדותה המלאה הבטחות, כאילו תוכל למצוא שם תקוות חדשות ולרתום מחדש את החוטים השבורים בחייה. הענפים גדלים במהירות ובתשוקה, אך זהו חיים מזויפים בלבד, שלא יהפכו לעץ אמיתי.”

“שלושים שנה לפני כן, אחי הגדול, שהיה אז בן עשר, ניסה לכתוב דו"ח על עופות, שזמן הכנתו היה שלושה חודשים, והוא היה צפוי למחרת. היינו בחורף בבית הקיץ של המשפחה בבולינס, והוא ישב על שולחן המטבח קרוב לדמעות, סביבו נייר קובץ, עפרונות וכתבי עת על עופות שלא נפתחו, מותש מהגודל של המשימה שפניו. אז ישב אבינו לצידו, הציב את זרועו על כתפו של אחי, ואמר: "עוף לעוף, חבר. רק עוף לעוף.”

“אוי, ישו, הוא גנח לעצמו, אם זה מה שמבוגרים צריכים לחשוב עליו, אני אף פעם לא רוצה להתבגר”

“אני חושב, במבט לאחור אל ילדותי שלי, שהעובדה שכל כך הרבה מהסיפורים שקראתי אפשרו את האפשרות שצפרדעים יהפכו לנסיכים, אם לכך יש איזו השפעה ערמומית על הרציונליות, אינני בטוח. אולי זה משהו למחקר.”

“והנה המלכה בוכה בכל לבה, לא על האיש הרשע והרעבון שפשט מלחמה והרג ושרף בכל מקום שנגע, אלא על הילד שמצא את דרכו אליו, על הילד שידיו הנעימות ריפאו את פצעי ילדותה, על הילד שקולו הנבהל צעק אליה בסוף חייו, כאילו שאל מדוע אבד בתוכו, כאילו הבין שזמן רב כבר עבר כדי לחזור אליו.”

“הייתי בסוף שנות השלושים לחיי כשעיניי נפקחו אל האמת בדבר אלוהים, שהראתה לי שלא חייתי את החיים השופעים שישוע מת כדי שאזכה בהם. הייתה לי תפיסת עולם שלילית מאוד והייתי אומללה רוב הזמן בגלל ההתעללות שחוויתי לאורך ילדותי.”

“וזה היה הרגע שבו שמעתי את הלחישה באוזן של לבי: "זה לא קשור לילדות שלך. זה קשור למי שאת!”