אורסולה ק. לגווין

“כילדה באטואן, למדה טנאר כיצד ללמוד. נראה היה תמיד שיש הרבה מאוד ללמוד, הרבה יותר ממה שהייתה מאמינה שהיא תוכל ללמוד כשהייתה תלמידה של כהנת-לומדת או תלמידה של קוסם.”

“אפשר לחזור הביתה, טוענת תאוריית הזמן הכללית, כל עוד תבין ש"בית" הוא מקום אליו מעולם לא הגעת.”

“מי אנרכיסט? מי שבחר, מקבל את האחריות לבחירה.”

“אתה תמות. לא תחיה לעולם. ולא איש ולא דבר ישאר. כל־דבר מת. אבל לנו לבדנו נתן לדעת אשר אנחנו מתים, וזה נדבה גדולה: נדבת היתר. כי לנו לבדנו היתר הוא אשר אנחנו יודעים שנוטלים אתו, אשר אנחנו מרצים לה”

“אדם אודוני לקח על עצמו מונוגמיה בדיוק כמו שהוא יכול לקחת על עצמו פרויקט משותף בייצור, בלהקה או במפעל סבון. שותפות הייתה פדרציה מתוכננת מתוך רצון, כמו כל פדרציה אחרת. כל עוד היא עבדה, היא עבדה, ואם לא עבדה, היא הפסיקה להיות. זו לא הייתה מוסד אלא תפקוד. היא לא הייתה מחויבת אלא על ידי מצפון פרטי.”

“השינוי החברתי היחיד המוצג ברוב הסיפורת המדעית הוא כיוון לאוטוריטריות, לשלטון המונים לא מודעים על ידי אליטה חזקה — לעיתים קרובות מוצג כהתרעה, אך לעיתים קרובות בצורה של חוסר דאגה מוחלטת. סוציאליזם מעולם לא נדון כאלטרנטיבה, ודמוקרטיה נשכחה לחלוטין. תכונות צבאיות נלקחות כמוסריות. עושר נחשב למטרה צודקת ולתכונה אישית טובה. קפיטליזם חופשי תחרותי הוא גורל הכלכלי של כל הגלקסיה. באופן כללי, הסיפורת המדעית האמריקאית מניחה היררכיה קבועה של עליונים ותחתונים, עם גברים אמביציוזיים, אגרסיביים ועשירים בראש, אחריהם פער גדול, ובתחתית — העניים, הלא מוכרים, המונים חסרי הפנים, וכל הנשים.”

“אודו לא ניסתה לשנות את היסודות של יחסי המוזיקה, כששינתה את יחסי האנוש. היא תמיד כיבדה את הדרוש. המתיישבים של אנארס עזבו מאחוריהם את חוקי האדם, אך לקחו עמם את חוקי ההרמוניה.”

“שמיים וארץ מתחילים בשם שאין לו שם: שם הוא האם של עשרת אלפים הדברים.”

“מה טוב בכוח כשאתה חכם מדי כדי להשתמש בו?”

“אם מאמין אחד שהמלים מעשים, כמו שאני מאמין, אז יצר עליו להחייב את הספרים על מה שהמלים שלהם עשים.”

“מה שהיה ומה יוכל להיות, כילדים שפניהם לא רואים, נושאים בשתיקה. כל מה שיש לנו, כאן ועכשיו.”

“איפה הולכת נשמתך, כשאתה מת בגיהנום?”

“ספריית התחנה לא מכרה ספרים, רק רבי-מכר, ואלו לא יכולת סיטה דוליפ לקרוא בהם מבלי לסכן תגובה חמורה של מערכת הגוף שלה.”

“אהבה לא יושבת שם, כמו אבן, אלא צריכה להיווצר, כמו לחם, ולהתעצב מחדש תמיד, בכל פעם מחדש.”

“אני סבורה שהדמיון לא ניתן לדיכוי. אם תמחקו אותו באמת בילד, הוא יגדל להיות מלפפון.”

“אני תמיד התפלאתי מדוע יצריהם מפקירים את ניהול הבית ואת הבישול בסיפורים שלהם. האם לא זה מה שמעריכים בו כל המלחמות הגדולות והקרבות – כדי שבסוף היום תאכל המשפחה יחדיו בבית שקט?”

“אני חושבת שהבדל בין אינסטינקט אימהי לאינסטינקט אבירי כמעט שאינו ראוי לציון; האינסטינקט ההורי, הרצון להגן ולהעניק, אינו מאפיין קשור למין...”

“הוא הכיר את הצורך הזה, במונחים אודוניים, כ"פונקציה תאית" — המונח האנלוגי לאינדיבידואליות האישית, העבודה שבה הוא מצטיין, ולכן התרומה הטובה ביותר שלו לחברה. חברה בריאה תאפשר לו לבצע את הפונקציה האופטימלית הזו באופן חופשי, ובהתאמה של כל פונקציות כאלה תמצא החברה את גמישותה וחוזקה. זו הייתה רעיון מרכזי באנלוגיה של אודו. שאת החברה האודונית באנארס לא הגיעה למטרה הזו, לא פחתה בעיניו את האחריות שלו אליה — אלא הפכה אותה גדולה יותר. עם סיום המיתוס של המדינה, התברר לו האמיתי של התאמה הדדית וההתאמה ההדדית בין החברה לאינדיבידואל. יכול להיות שדרוש מהאינדיבידואל להקריב, אך לאפשר לו פשרה: כי אם רק החברה יכולה לתת ביטחון ויציבות, רק האינדיבידואל, האדם, מחזיק בכוח הבחירה המוסרי — בכוח לשנות, בפונקציה החיונית של”

“הטאו טה צ'ינג חלקו בפרוזה וחלקו בשירה, אך כפי שנקבע כיום מהי שירה – לא על פי רימוז ומדידה אלא כעוצמת מילה מעוצבת, כל הספר הוא שירה. רציתי לתפוס את השירה הזו, את יופייה הקצר והנדיר. רוב התרגומים תפסו את המשמעות ברשתם, אך בפרוזה, ויאפשרו ליופייה להיסחף. ובשירה, היופי אינו תפאורה; הוא המשמעות. הוא האמת. אנחנו יודעים זאת על פי מקור אמין.”

“אני חושבת שכשאמות אוכל להשיב את הנשימה שעשתה אותי חיה. אוכל להחזיר לעולם את כל שלא עשיתי. כל שיכולתי להיות ולא הצלחתי להיות. על הבחירות שלא עשיתי. כל הדברים שאיבדתי, שמיציתי ושבזבזתי. אוכל להשיב אותם לעולם. לחיים שטרם נחיו. זו תהיה מתנתי חזרה לעולם שנתן לי את החיים שחייתי, את האהבה שאהבתי ואת הנשימה שנשמתי.”