ניל גיימן

“כל אחד מן הרוקדים לקח לו בן זוג, החיים עם המתים, זה עם זה. בוד הושיט את ידו ומצא את עצמו נוגע באצבעותיה, ובה בעת מביט לתוך עיניה האפורות של הגברת בשמלת קורי העכביש. היא חייכה אליו. "שלום, בוד," אמרה. "שלום," אמר, בעודו רוקד איתה. "אני לא יודע את שמך." "שמות אינם באמת חשובים," אמרה. "אני אוהבת את הסוס שלך. הוא כל כך גדול! מעולם לא ידעתי שסוסים יכולים להיות כל כך גדולים." "הוא עדין דיו לשאת על גבו הרחב את הגדול שבכם הרחק, וחזק דיו גם בשביל הקטן שבכם." "אפשר לרכוב עליו?" שאל בוד. "יום אחד," אמרה לו, ושמלות קורי העכביש שלה נצצו. "יום אחד. כולם עושים זאת." "מבטיחה?" "אני מבטיחה.”

“במקרה של ״אוקיינוס בקצה השביל״, זה ספר על חוסר אונים. זה ספר על משפחה, זה ספר על להיות בן 7 בעולם של אנשים שהם גדולים ממך, ומסוכנים יותר, ועל כניסה לטריטוריה שאתה לא לגמרי מבין.”

“למה אנחנו מדברים על הטוב והרע הזה? אלה רק שמות לצדדים. אנחנו יודעים את זה.”

“הדרך הטובה ביותר להראות לאנשים דברים אמיתיים היא מכיוון שהם לא דמיינו שהאמת תבוא ממנו”

“ואז, איזה אדם טיפש אחד, לא שונה משום אדם טיפש אחר, משוטט לתוך החיים הטיפשיים שלך... אתה נותן לו חתיכה ממך. הוא לא מבקש אותה. הוא עושה משהו טיפשי יום אחד, כמו לנשק אותך או לחייך אליך, ואז החיים שלך כבר לא שייכים לך יותר.”

“אהבתי לכתוב ספר שבו, במובנים מסוימים, הוא מאוד מאוד קלאסי, ובמובנים אחרים אני שובר הרבה כללים לגבי מה שאפשר לעשות ומה שאי אפשר לעשות.”

“אנחנו שבבית הקברות, אנחנו רוצים שתישאר בחיים. אנחנו רוצים שתפתיע אותנו ותאכזב אותנו ותרשים אותנו ותדהים אותנו.”

“אני יוצר אמנות, לפעמים אני יוצר אמנות אמיתית, ולפעמים היא ממלאת את המקומות הריקים בחיי. חלק מהם. לא כולם.”

“היי," אמר שאדו. "הוגין או מונין, או מי שלא תהיה." הציפור הסתובבה, ראשה מוטה, בחשדנות, לצד אחד, והיא נעצה בו עיניים בורקות. "אמור 'לעולם לא עוד'," אמר שאדו. "לך תזדיין," אמר העורב.”

“אני, אני מקווה, אף פעם לא טיפש מספיק כדי להאמין שטוויטר או בלוגים או כל הדברים האלה הם תחליף לעשיית העבודה באמת או לכתיבת ספר.”

“התחלתי לכתוב בלוג לפני עשור כי אני אוהב לכתוב בלוג. כתיבה היא סוג של דבר בודד לעשות, ואהבתי את הרעיון של להסיר את המסתורין מהתהליך כי אהבתי אותו כילד וכמתבגר וכמישהו שרצה נואשות לכתוב.”

“השאלה המעצבנת שהם שואלים אותנו — אותנו, כלומר סופרים — היא: "מאיפה אתם מקבלים את ה-i”

“השועל היה כאן קודם, ואחיו היה הזאב. השועל אמר, אנשים יחיו לנצח. אם הם ימותו, הם לא ימותו לזמן רב. הזאב אמר, לא, אנשים ימותו, אנשים מוכרחים למות, כל הדברים שחיים מוכרחים למות, אחרת הם יתפשטו ויכסו את העולם, ויאכלו את כל הסלמון ואת כל הקריבו ואת כל הביזון, יאכלו את כל הדלעת ואת כל התירס. והנה יום אחד הזאב מת, והוא אמר לשועל, מהר, החזר אותי לחיים. והשועל אמר, לא, המתים מוכרחים להישאר מתים. שכנעת אותי. והוא בכה בעודו אומר זאת. אבל הוא אמר זאת, וזה היה סופי. עכשיו הזאב שולט בעולם המתים והשועל חי תמיד תחת השמש והירח, והוא עדיין מתאבל על אחיו.”

“דולוריטה הונסיקל אומרת שהצ'יפמאנקים מנבאים את עתידך אם תופסים אותם, אבל אני אף פעם לא הצלחתי. היא אומרת שצ'יפמאנק אמר לה שהיא תגדל להיות בלרינה מפורסמת ושמותה יהיה משחפת, לא אהובה, בפנסיון בפראג.”

“יש מילה לשכוח את השם של מישהו כשאתה רוצה להציג אותו בפני מישהו אחר, באותו רגע שבו אתה מבין ששכחת גם את השם של האדם שאתה מציג לו? "לא.”

“איזה מוח מרענן יש לך, בחור צעיר. באמת שאין שום דבר שדומה לבורות מוחלטת, נכון?”

“אף אחד לא נראה מבפנים כמו שהוא באמת. גם אתה לא. גם אני לא. אנשים הרבה יותר מורכבים מזה. זה נכון לגבי כולם. אמרתי, "את מפלצת? כמו אורסולה מונקטון?" לטי זרקה חלוק נחל אל תוך הבריכה. "אני לא חושבת כך," היא אמרה. "מפלצות באות בכל הצורות והגדלים. חלק מהן הן דברים שאנשים פוחדים מהם. חלק מהן הן דברים שנראים כמו דברים שאנשים פעם פחדו מהם לפני הרבה זמן. לפעמים מפלצות הן דברים שאנשים צריכים לפחד מהם, אבל הם לא." אמרתי, "אנשים צריכים לפחד מאורסולה מונקטון." "אולי. ממה את חושבת שאורסולה מונקטון מפחדת?" "לא יודעת. למה אתה חושב שהיא מפחדת ממשהו? היא מבוגרת, לא? מבוגרים ומפלצות לא מפחדים מדברים." "אה, מפלצות כן מפחדות," אמרה לטי. "בגלל זה הן מפלצות. ולגבי מבוגרים..." היא הפסיקה לדבר, שפשפה באצבע את אפה המנומש. ואז, "אני הולכת להגיד לך משהו חשוב. גם מבוגרים לא נראים מבפנים כמו מבוגרים. מבחוץ, הם גדולים וחסרי מחשבה, והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים בדיוק כמו שתמיד נראו. כמו שהם נראו כשהיו בגילך. האמת היא שאין מבוגרים. אף אחד. לא אחד, בכל העולם כולו.”

“סיפורים אולי הם שקרים, אבל הם שקרים טובים שאומרים דברים אמיתיים, ושלעיתים יכולים לשלם את שכר הדירה.”

“אתה מבין, עד אז הייתי מונע. הייתה לי שליחות אמיתית, מטרה שמעבר לתפקידי — ואז פתאום, השליחות הסתיימה. הרגשתי... מרוקן. מאוכזב. מאוכזב עד עפר. זה נשמע הגיוני? הייתי בטוח שברגע שאקבל הכול בחזרה ארגיש טוב. אבל בפנים הרגשתי גרוע יותר מאשר כשהבטתי.”

“לכל דבר שנברא יש התחלה, דסטיני מן האינסופיים... כשם שלכל דבר שנברא יש סוף.”