“אני לא חושב שאסון מיידי הוא מקור טוב במיוחד לאמנות. הוא יכול להיות, אבל לעיתים קרובות מדי הוא גולמי וכואב ולא מעובד. לפעמים אמנות יכולה להיות מפלט ממש טוב מן הבלתי נסבל, ומקום טוב ללכת אליו כשדברים רעים, אבל זה לא אומר שאתה חייב לכתוב ישירות על הדבר הרע; לפעמים צריך לתת לזמן לעבור, ולאפשר לדבר שכואב להיעטף בשכבות, ואז להוציא אותו, כמו פנינה, ולעשות ממנו אמנות. כשאבי מת, בטיסה מהלוויה שלו בבריטניה חזרה לניו יורק, עדיין בהלם, הוצאתי את המחברת שלי וכתבתי תסריט. זה היה מקום טוב ללכת אליו, המקום שהתסריט ההוא היה, והלכתי לשם כל כך עמוק וכל כך רחוק, עד שכאשר נחתנו מאדי הייתה צריכה לטפוח לי על הזרוע כדי להזכיר לי שעכשיו אני צריך לרדת מהמטוס. (היא אומרת שהרמתי אליה את המבט, מבולבל, ואמרתי "אבל אני רוצה לגלות מה קורה אחר כך.") זה היה המקום שאליו הלכתי ומה שעשיתי כדי להתמודד, והייתי המום, כמה שבועות אחר כך, כששלפתי את המחברת ההיא כדי להתחיל להקליד, לגלות שכתבתי כמעט את כל התסריט באותו מסע של שש שעות.”