ליאו טולסטוי

“צריך להשתדל להפוך את חייו לנעימים ככל האפשר. אני חי, ואין זו אשמתי, כלומר עליי להמשיך איכשהו לחיות כמיטב יכולתי, בלי להטריד איש, עד שאמות. אבל מה גורם לך לחיות? עם מחשבות כאלה, תשב בלי לזוז, בלי ליטול על עצמך דבר... החיים לא יניחו לאדם לנפשו כפי שהם.”

“מדהים עד כמה שלמה האשליה שהיופי הוא הטוב.”

“מלחמה, לעומת זאת, היא דבר נורא כל כך, שאף אדם, ובמיוחד אדם נוצרי, אינו רשאי ליטול על עצמו את האחריות להתחיל בה.”

“יושב בחדר הלימוד הישן שלו על הספה עם כריות קטנות על המשענות ומביט בעיניה הנלהבות בפראות של נטשה, רוסטוב הוחזר אל אותו עולם של בית וילדות שלא היה לו כל משמעות לאיש מלבדו, אך העניק לו מן ההנאות הגדולות ביותר בחייו.”

“בפועל, זה היה כמו בתיהם של כל האנשים שאינם עשירים באמת אבל רוצים להיראות עשירים, ולכן בסופו של דבר נראים זהים זה לזה: היו שם אריגי דמשק, הובנה, צמחים, שטיחים וברונזות, הכול כהה ומבריק — כל האפקטים שמעמד מסוים של אנשים יוצר כדי להיראות כמו אנשים ממעמד מסוים. ומקומו נראה כל כך דומה לאחרים עד שלעולם לא היה מושך תשומת לב, אף על פי שלגביו הכול נראה יוצא דופן למדי.”

“האושר טמון בשאיפה מתמדת אל השלמות; עצירה בכל מדרגה של שלמות היא עצירת האושר”

“קשה לאהוב אישה ולעשות משהו.”

“נטשה, בשמלת המשי הלילכית שלה, המעוטרת תחרה שחורה, הלכה, כפי שנשים יכולות ללכת, ככל שהכאב והבושה בנפשה גדולים יותר, כך ברוגע ובמלכותיות רבה יותר.”

“רוסטוב לא חדל לחשוב על אותו מעשה מזהיר שלו, אשר להפתעתו זיכה אותו בצלב גיאורגי ואף הקנה לו את המוניטין של אדם אמיץ — והיה בו משהו שלא הצליח להבין. ״אז הם פוחדים אפילו יותר מאיתנו!״ חשב. ״אז זה כל מה שיש למה שמכנים גבורה? והאם באמת עשיתי זאת למען המולדת? ומה רע עשה הוא, עם גומת החן שלו ועיניו התכולות הבהירות? אבל כמה מפוחד היה! הוא חשב שאהרוג אותו. למה שאהרוג אותו? ידי רעדה. ונתנו לי את צלב גיאורגי. איני מבין דבר, דבר!״”

“הסיפורים הטובים ביותר אינם באים מ"טוב מול רע" אלא מ"טוב מול טוב".”

“האם באמת אפשר לומר למישהו אחר מה מרגישים?”

“אני חש אפילו פחות מסוגל לשוב לרוסיה כפי שהייתי כשעזבתי אותה. זו רק עוד אחת מאותן אגדות ברוסיה, שאוששו בידי פאסֶק, סלֶפּצוב ואחרים, שלפיהן די לבוא לקווקז כדי להיות מוצף בעיטורים. כולם מצפים זאת מאיתנו, דורשים זאת מאיתנו. אבל אני כאן כבר שנתיים, השתתפתי בשתי משלחות ולא קיבלתי דבר. ואף על פי כן יש בי כל כך הרבה גאווה, שלא אעזוב את המקום הזה עד שאהיה מייג'ור, עם אנה או ולדימיר על צווארי. הגעתי למצב שזה ממש צורב לי כשאיזה גנילוקישקין מקבל עיטור ואני לא. יתר על כן, איך אוכל להביט שוב בפני הזקן שלי, או בפני הסוחר קוטלניקוב שאני מוכר לו תבואה, או בפני דודי במוסקבה וכל אותם אדונים נכבדים ברוסיה, אם אשוב אחרי שנתיים בקווקז בלי שום דבר להראות על כך? לא, איני רוצה להכיר את אותם אדונים, ואני בטוח שהם אינם מתעניינים בי כלל. אבל כזו היא טבעו של האדם, שאף על פי שלא אכפת לי מהם כהוא זה, הם הסיבה לכך שאני מכלה את שנותיי הטובות ביותר, את אושרי ואת כל עתידי.”

“אילו לא היו קיימים אמצעים חיצוניים כלשהם להקהיית מצפונם, מחצית מן האנשים היו יורים בעצמם מיד, משום שלחיות בניגוד לתבונתו של אדם הוא מצב שאין לשאתו, וכל בני האדם בזמננו מצויים במצב כזה.”

“פעם אחת, המשיך גולנישצ'ב, כאילו לא הבחין או לא רצה להבחין בכך שגם אנה וגם ורונסקי רצו לדבר, פעם אחת היה הוגה חופשי אדם שגדל על תפיסת הדת, החוק והמוסר, שהגיע להגות חופשית רק לאחר מאבק וקושי. אבל עכשיו הופיע טיפוס חדש של הוגים חופשיים מלידה, שגדלים בלי לשמוע אפילו שפעם היו חוקים של מוסר, או דת, ושיש סמכויות. הם גדלים ברעיונות של שלילה בכל דבר — במילים אחרות, פראים גמורים.”

“אבל כאשר, כפי שקורה ברוב המקרים, הבעל והאישה מקבלים עליהם את החובה החיצונית לחיות יחד כל חייהם, וכבר בחודש השני באו לידי תיעוב למראה זה של זה, רוצים להתגרש ואף על פי כן ממשיכים לחיות יחד, הדבר מסתיים בדרך כלל באותו גיהינום נורא שמביא אותם לשתות, גורם להם לירות בעצמם, להרוג ולהרעיל זה את זה”

“האדם חי במודע למען עצמו, אך שלא במודע הוא משמש ככלי להשגת מטרות היסטוריות וחברתיות.”

“האמנות אינה, כפי שאומרים המטפיזיקאים, התגלמות של איזה רעיון מסתורי של יופי או של אלוהים; היא אינה, כפי שאומרים הפיזיולוגים האסתטיים, משחק שבו האדם משחרר את עודף האנרגיה האצורה בו; היא אינה הבעת רגשותיו של האדם באמצעות סימנים חיצוניים; היא אינה ייצורם של עצמים נעימים; ומעל הכול, היא אינה הנאה; אלא היא אמצעי לאיחוד בין בני אדם, המחבר אותם יחד באותן תחושות, והכרחי לחיי היחידים ולהתקדמותם אל הרווחה, ולחיי האנושות ולהתקדמותה אל הרווחה.”

“אביב, אהבה, אושר! האין אתם עייפים מן התרמית המטופשת, חסרת המשמעות, החוזרת ונשנית בלי הרף? תמיד אותו הדבר ותמיד תרמית! אין אביב, אין שמש, אין אושר!”

“בנקודה שבה הוא, איוואן איליץ' של היום, החל להופיע, כל ההנאות שנראו כה ממשיות נמסו עכשיו לנגד עיניו והפכו למשהו פעוט ולעיתים מגעיל. וככל שהיה רחוק יותר מן הילדות, וככל שהתקרב יותר ליום הזה, כך נראו הנאותיו פעוטות ומפוקפקות יותר. זה התחיל בבית הספר למשפטים. שם נשאר משהו קטן שהיה באמת טוב: היה כיף, הייתה חברות, הייתה תקווה. אבל בשנים האחרונות נעשו הזמנים הטובים נדירים יותר. אחר כך, בתחילת שירותו אצל המושל, חזרו שוב כמה זמנים טובים: זיכרונות של התאהבות באישה. אחר כך הכול נעשה מבולבל, והזמנים הטובים לא היו רבים כל כך. אחר כך היו עוד פחות; ככל שהמשיך, היו פחות ופחות. נישואים... תאונה ואכזבה כזאת, וריח הפה הרע של אשתו, וכל החושניות והצביעות ההן! והדד-ליינים של חיי העבודה שלו, ודאגות הכסף ההן, שנה, שנתיים, עשר, עשרים — תמיד אותו סיפור ישן. וככל שזה נמשך, כך נעשה קטלני יותר. זה כאילו ירדתי במורד כשחשבתי שאני עולה במעלה. כך זה היה. בעיני החברה עליתי במעלה, אבל במידה שווה החיים חמקו ממני... ועכשיו הכול נגמר. לא נותר אלא למות!”

“אך אותו צער והשמחה הזאת היו כאחד מחוץ לכל תנאי החיים הרגילים; הם היו, כביכול, חרכי הצצה באותו חיים רגילים, שדרכם נגלו הבהובים של משהו נשגב. ובהתבוננות באותו משהו נשגב הנפש התרוממה לגבהים שאין לתארם, שעד אז לא היה לה כל מושג עליהם, ושכלם פיגר אחריהם, מבלי שהיה מסוגל להדביקם.”