“אני חש אפילו פחות מסוגל לשוב לרוסיה כפי שהייתי כשעזבתי אותה. זו רק עוד אחת מאותן אגדות ברוסיה, שאוששו בידי פאסק, סלפצוב ואחרים, שלפיהן די לבוא לקווקז כדי להיות מוצף בעיטורים. כולם מצפים זאת מאיתנו, דורשים זאת מאיתנו. אבל אני כאן כבר שנתיים, השתתפתי בשתי משלחות ולא קיבלתי דבר. ואף על פי כן יש בי כל כך הרבה גאווה, שלא אעזוב את המקום הזה עד שאהיה מייג'ור, עם אנה או ולדימיר על צווארי. הגעתי למצב שזה ממש צורב לי כשאיזה גנילוקישקין מקבל עיטור ואני לא. יתר על כן, איך אוכל להביט שוב בפני הזקן שלי, או בפני הסוחר קוטלניקוב שאני מוכר לו תבואה, או בפני דודי במוסקבה וכל אותם אדונים נכבדים ברוסיה, אם אשוב אחרי שנתיים בקווקז בלי שום דבר להראות על כך? לא, איני רוצה להכיר את אותם אדונים, ואני בטוח שהם אינם מתעניינים בי כלל. אבל כזו היא טבעו של האדם, שאף על פי שלא אכפת לי מהם כהוא זה, הם הסיבה לכך שאני מכלה את שנותיי הטובות ביותר, את אושרי ואת כל עתידי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←