“בנקודה שבה הוא, איוואן איליץ' של היום, החל להופיע, כל ההנאות שנראו כה ממשיות נמסו עכשיו לנגד עיניו והפכו למשהו פעוט ולעיתים מגעיל. וככל שהיה רחוק יותר מן הילדות, וככל שהתקרב יותר ליום הזה, כך נראו הנאותיו פעוטות ומפוקפקות יותר. זה התחיל בבית הספר למשפטים. שם נשאר משהו קטן שהיה באמת טוב: היה כיף, הייתה חברות, הייתה תקווה. אבל בשנים האחרונות נעשו הזמנים הטובים נדירים יותר. אחר כך, בתחילת שירותו אצל המושל, חזרו שוב כמה זמנים טובים: זיכרונות של התאהבות באישה. אחר כך הכול נעשה מבולבל, והזמנים הטובים לא היו רבים כל כך. אחר כך היו עוד פחות; ככל שהמשיך, היו פחות ופחות. נישואים... תאונה ואכזבה כזאת, וריח הפה הרע של אשתו, וכל החושניות והצביעות ההן! והדד-ליינים של חיי העבודה שלו, ודאגות הכסף ההן, שנה, שנתיים, עשר, עשרים — תמיד אותו סיפור ישן. וככל שזה נמשך, כך נעשה קטלני יותר. זה כאילו ירדתי במורד כשחשבתי שאני עולה במעלה. כך זה היה. בעיני החברה עליתי במעלה, אבל במידה שווה החיים חמקו ממני... ועכשיו הכול נגמר. לא נותר אלא למות!”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←