יוהן גרין

“היא אהבה תעלומות כל כך עד שהיא הפכה לאחת כזאת”

“זה בשביל אלסקה יאנג!”

“אני רק רוצה לעשות משהו שחשוב. או להיות משהו שחשוב. אני רק רוצה להיות חשוב.”

“היי, זה קול. אני עומד בשדה סויה מחוץ לגאצ'ט, טנסי, וזה סיפור ארוך, וחם. קיי. אני עומד כאן ומזיע כאילו יש לי היפרהידרוזיס, המחלה הזאת שבה מזיעים הרבה. לעזאזל. זה לא מעניין. אבל בכל זאת, חם, ולכן אני חושב על קור כדי להישאר קריר. ונזכרתי איך הלכנו בשלג כשחזרנו מהסרט המגוחך. אתה זוכר את זה, קיי? היינו על גידינגס, והשלג עשה הכול כל כך שקט, שלא יכולתי לשמוע דבר בעולם מלבד אותך. והיה אז כל כך קר, וכל כך שקט, ואני אהבתי אותך כל כך. עכשיו חם, ושוב שקט מת לגמרי, ואני עדיין אוהב אותך.”

“ההליכה הקצרה ההיא הייתה אחד מאותם רגעים שהוא ידע שיזכור ויביט בהם לאחור, אחד מאותם רגעים שהוא ינסה ללכוד בסיפורים שיספר. שום דבר לא באמת קרה, אבל הרגע היה סמיך במשמעות.”

“אין לך זכות לדעת אם 0.999... שווה ל-1, למשל. זה שווה ל-1. אנשים חכמים מאיתנו עבדו קשה כדי להבין את הדברים האלה, ואנחנו חייבים להם ולעולם את הכבוד למה שהם גילו.”

“בטח, כל אחד יכול לנקוב בשמות של 14 מתים. אבל אנחנו אבלים די מבולגנים, אז בסוף הרבה אנשים זוכרים את שייקספיר, ואף אחד לא זוכר את הבן אדם שעליו הוא כתב את סונטה 55.”

“כתבתי את הרומן הראשון שלי ואת הרומן השני שלי בשיקגו. זה היה המקום שבו הפכתי לסופר. זו העיר האהובה עליי.”

“מי אני שאומר שהדברים האלה אולי לא יהיו לנצח? מי הוא פיטר ואן האוטן שיטען כעובדה את ההשערה שעמלנו הוא זמני?”

“שווה לעזוב מאחור את חיי הקטנים למען אולי-ים גדולים יותר — מיילס "פאג'”

“לאבד את השותף לזיכרון זה בעצם לאבד את הזיכרון עצמו.”

“המחשבות שלי הן כוכבים שאני לא מצליח להפוך לקבוצות כוכבים”

“הוא הושיט יד כדי לתפוס אחד וירד עם כמה, והם המשיכו לבוא, שוטפים אותו, מרחפים סביבו מכל עבר. מעולם לא נראו חוטי טמפונים כה יפים כשהם התגלגלו מעלה ומטה עם הרוח, נוחתים על הקרקע ואז מסתחררים ומרחפים שוב למעלה, נופלים ועולים ונופלים ועולים.”

“אוי, חרא, האם זה עתה זלזלת במגדר הנשי? אני אכסח לך את הצורה ואז אכניס אותך לבלנדר. אתה חושב שאני אוהב את טורי ואת אני, אז אני לא יכול לחרוז, אבל יש לי זרימה כמו שלגוסטבאסטרס יש רפש. תעשה אובייקטיפיקציה לנשים וזה פאקינג מתחיל. אתה תהיה מת ונעלם כמו בבל העתיקה.”

“אם אנשים היו גשם, אני הייתי טפטוף והיא הייתה סופת הוריקן.”

“חשבתי שאנשים רוצים ביטחון. הם לא יכולים לשאת את הרעיון שהאהובים עליהם ייעלמו, ולא אפילו לדמיין את עצמם נעלמים. לבסוף הבנתי שהאדם מאמין בחיי נצח כי הוא לא יכול לשאת את המחשבה שלא יהיו כאלה.”

“האבל אינו משנה אותך. הוא חושף אותך.”

“אולי זה כמו שאמרת קודם, שכולנו נסדקים. כאילו כל אחד מאיתנו מתחיל ככלי אטום למים. ואז קורים דברים - אנשים עוזבים אותנו, או לא אוהבים אותנו, או לא מבינים אותנו, או שאנחנו לא מבינים אותם, ואנחנו מפסידים ונכשלים ופוצעים אחד את השני. והכלי מתחיל להיסדק במקומות מסוימים. ותראי, כן, ברגע שהכלי נסדק, הסוף הופך לבלתי נמנע. ברגע שמתחיל לרדת גשם בתוך האוספרי, אי אפשר כבר לשפץ אותו. אבל יש את כל הזמן הזה בין הרגע שהסדקים מתחילים להופיע לבין הרגע שבו אנחנו סופית מתפרקים. ורק בזמן הזה אנחנו באמת רואים אחד את השני, כי אנחנו מסתכלים החוצה מתוך עצמנו דרך הסדקים שלנו לתוך האחרים דרך שלהם. מתי ראינו אחד את השני פנים אל פנים? רק כשראית לתוך הסדקים שלי ואני לתוך שלך. לפני זה סתם הסתכלנו על רעיונות אחד של השני, כמו להסתכל על תריס של חלון בלי לראות מה קורה בפנים. אבל ברגע שהכלי נסדק, האור יכול להיכנס. האור יכול לצאת.”

“בשלב מסוים כולנו מרימים את העיניים ומבינים שאנחנו אבודים במבוך”

“בכל פעם שאני מנסה למקם משהו בשיקגו, אני נרתע מ"אוגי מארץ'". קל למקם משהו באינדיאנפוליס — אין לנו כאן את "אוגי מארץ'". אבל אני אוהב לכתוב על שיקגו, ואני אוהב להיות שם ולדמיין חיים בשיקגו. אני מקווה למקם שם משהו בעתיד, אבל זה מרתיע.”