“אולי זה כמו שאמרת קודם, שכולנו נסדקים. כאילו כל אחד מאיתנו מתחיל ככלי אטום למים. ואז קורים דברים - אנשים עוזבים אותנו, או לא אוהבים אותנו, או לא מבינים אותנו, או שאנחנו לא מבינים אותם, ואנחנו מפסידים ונכשלים ופוצעים אחד את השני. והכלי מתחיל להיסדק במקומות מסוימים. ותראי, כן, ברגע שהכלי נסדק, הסוף הופך לבלתי נמנע. ברגע שמתחיל לרדת גשם בתוך האוספרי, אי אפשר כבר לשפץ אותו. אבל יש את כל הזמן הזה בין הרגע שהסדקים מתחילים להופיע לבין הרגע שבו אנחנו סופית מתפרקים. ורק בזמן הזה אנחנו באמת רואים אחד את השני, כי אנחנו מסתכלים החוצה מתוך עצמנו דרך הסדקים שלנו לתוך האחרים דרך שלהם. מתי ראינו אחד את השני פנים אל פנים? רק כשראית לתוך הסדקים שלי ואני לתוך שלך. לפני זה סתם הסתכלנו על רעיונות אחד של השני, כמו להסתכל על תריס של חלון בלי לראות מה קורה בפנים. אבל ברגע שהכלי נסדק, האור יכול להיכנס. האור יכול לצאת.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←