הרוקי מוראקמי

“כשאתה דוקר אדם במחט, יוצא דם אדום — זה העולם האמיתי.”

“אני קם מוקדם בבוקר, בארבע, ואני יושב ליד השולחן שלי ומה שאני עושה הוא פשוט לחלום. אחרי שלוש או ארבע שעות, זה מספיק. אחר הצהריים, אני רץ.”

“העולם האמיתי—שבו כנראה לעולם לא אוכל להיות מאושר, ולעולם לא אגיע לשום מקום.”

“מה קורה כשאנשים פותחים את לבם? הם נעשים טובים יותר.”

“אני חופשי, אני חושב. אני עוצם את עיניי וחושב חזק ועמוק על כמה אני חופשי, אבל אני לא באמת מצליח להבין מה זה אומר. כל מה שאני יודע הוא שאני לגמרי לבד. לגמרי לבד במקום לא מוכר, כמו איזה מגלה ארצות בודד שאיבד את המצפן ואת המפה שלו. האם זה מה שזה אומר להיות חופשי?”

“קל לדבר בגדול, אבל הדבר החשוב הוא אם אתה מנקה את החרא או לא.”

“קשה להיות אינדיבידואל ביפן.”

“הכוח שאני מחפש זה לא כזה של ניצחון או הפסד. אני לא רוצה קיר שידחה כוח חיצוני. מה שאני רוצה הוא כוח שיספוג את הכוח הזה, שיעמוד מולו. כוח לשאת בשקט חוסר צדק, מצוקות, עצבות, טעויות, אי‑הבנות.”

“רוב האנשים מזלזלים בדברים שמעבר להבנתם וקוראים להם שטויות שלא שווה לחשוב עליהם. אני עצמי רק מקווה שהסיפורים שלי הם, באמת, רק פנטזיות מדהימות. נשארתי בחיים כל השנים האלה מחזיק בתקווה חלשה שהזיכרונות שלי הם רק חלום או אשליה. ניסיתי לשכנע את עצמי שהם לא קרו. אבל בכל פעם שניסיתי לדחוף אותם לתוך החשכה, הם חזרו חזקים ובוהקים יותר מתמיד. כמו תאי סרטן, הזיכרונות האלה נטעו במוח ונאכלו את הבשר שלי.”

“כך שהעובדה שאני אני ולא אף אחד אחר היא אחד מנכסיי הגדולים ביותר. פגיעה רגשית היא המחיר שאדם צריך לשלם כדי להיות עצמאי.”

“לא היה איזה שינוי ברור. למעשה, הבעיה הייתה יותר היעדר שינוי. שום דבר אצלה לא השתנה — האופן שבו דיברה, הבגדים שלה, הנושאים שבחרה לדבר עליהם, הדעות שלה — הכול היה אותו דבר כמו קודם. היחסים שלהם היו כמו מטוטלת שנשחקת בהדרגה עד עצירה, והוא הרגיש מחוץ לקצב.”

“אני נאחזתי בעולם הזה כמו בקליפת חרק שננטשה ונדבקה לענף, רגע לפני שתעוף ממנו לעד בנשיבת רוח.”

“כל עוד הדבר אפשרי, הייתי באמת רוצה להשלים מרתון אחד בשנה. אף שזמני הולך ומאט ככל שאני מתבגר, זה נעשה לחלק חשוב מאוד מחיי.”

“זה מה שכולנו עושים: לוקחים בלי סוף את הדרך הארוכה מסביב.”

“הלבבות של אנשים הם כמו בארות עמוקות. אף אחד לא יודע מה יש בתחתית. כל מה שאפשר לעשות הוא לנחש לפי מה שצף אל פני השטח מדי פעם.”

“כל זיכרון היה עכשיו צל של צל של צל. הדבר היחיד שנותר מוחשי בעיניו היה תחושת ההיעדר.”

“החיים אינם כמו מים. דברים בחיים לא בהכרח זורמים במסלול הקצר ביותר האפשרי.”

“אני חושב שההיסטוריה היא זיכרונות קולקטיביים. בכתיבה, אני משתמש בזיכרון שלי, ואני משתמש בזיכרון הקולקטיבי שלי.”

“אם אינך יכול להבין זאת בלי הסבר, אינך יכול להבין זאת עם הסבר.”

“או שאולי זה בדיוק העניין: המהות של הדת הזאת היא היעדר המהות שלה. במונחים מקלוהניים, המדיום הוא המסר. יש אנשים שאולי ימצאו את זה מגניב.“מקלוהני?”“היי, תראה, אפילו אני קוראת ספר מדי פעם,” מחתה איימי. “מקלוהן הקדים את זמנו. הוא היה כל כך פופולרי במשך תקופה שאנשים נוטים לא לקחת אותו ברצינות, אבל מה שהוא אמר היה נכון.”“במילים אחרות, האריזה עצמה היא התכולה. זה העניין?”“בדיוק. המאפיינים של האריזה קובעים את טיב התכולה, ולא להפך.”