“הייתי אמור ללמוד מן החוויה הזאת דברים רבים, אבל כשאני מביט בה לאחור, כל מה שהרווחתי היה עובדה אחת יחידה, שאין עליה עוררין. שלבסוף אני אדם שיכול לעשות רע. מעולם לא ניסיתי במודע לפגוע באיש, ואף על פי כן, חרף הכוונות הטובות, כשנדרשה לכך ההכרחיות, יכולתי להפוך למרוכז בעצמי לחלוטין, אפילו אכזרי. הייתי מסוג האנשים שיכול, תוך שימוש בתירוץ מתקבל על הדעת, לגרום לאדם שאהבתי פצע שלעולם לא יגליד. המכללה הובילה אותי לעיר חדשה, ושם ניסיתי, פעם נוספת, להמציא את עצמי מחדש. בהיותי מישהו חדש, יכולתי לתקן את שגיאות העבר שלי. בתחילה הייתי אופטימי: יכולתי להצליח בכך. אבל בסופו של דבר, לא משנה לאן הלכתי, לא יכולתי להשתנות לעולם. שוב ושוב עשיתי את אותה הטעות, פגעתי באנשים אחרים, ובדרך גם פגעתי בעצמי. זמן קצר אחרי שמלאו לי עשרים, המחשבה הזאת הכתה בי: אולי איבדתי את הסיכוי להיות אי פעם בן אדם הגון. הטעויות שביצעתי — אולי הן היו חלק מן המהות שלי, חלק בלתי נמנע מהווייתי. הגעתי לתחתית, וידעתי זאת.”